ע"א 35148-04-24

תקציר

להלן סיכום מקיף של פסק הדין: תיק משפטי ארוך זה החל בהליך פסק דין מקוצר שנפתח ביום 21.5.2020, במסגרתו דרש המשיב מהמערערת סך של 100,000 ₪. המערערת ביקשה רשות להתגונן, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט השלום ביום 28.12.2021, מבלי לפסוק הוצאות. לאחר מכן הגישו המשיב בקשה למתן פסק דין, אשר ניתן על ידי בית המשפט, שהוביל לפסיקה לטובתם בסכום הנתבע, וכן בשכר טרחה והוצאות נוספות. המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אך בקשתם נדחתה ופסק הדין אושר. לאחר מכן הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה, למעט נקודה מינורית בעניין ההוצאות. בית המשפט העליון קבע כי בית משפט השלום לא פעל לפי הנוהל הנכון והחזיר את התיק לדיון חוזר. לאחר עיון חוזר, פסק בית משפט השלום לטובת המשיבים, חתם על פסק דינם ופסק להם את הסכום הנתבע, בצירוף הוצאות נוספות. המערערת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי הערכאה הנמוכה יותר שינתה את החלטתה הקודמת ללא סמכות וכי פסק הדין אינו משקף את ההחלטה המקורית. שופט בית המשפט העליון שדן בתיק קבע כי ההחלטה הראשונית הדוחה את בקשת המערער להתגונן אינה פסק דין אלא 'החלטה אחרת'. כיוון שכך, פסק הדין שלאחר מכן אכן היה פסק דין. עוד סיווגה השופטת את פסק הדין החתום כ"פסק דין מיישם", מעין פסק דין האוכף את זכותו של התובע לפסק דין כאשר אין הגנה מותרת. השופט מצא כי בית משפט השלום פעל לפי ההליך הנכון וכי פסק הדין החתום מייצג נאמנה את פסק הדין. הם הגיעו למסקנה כי לערעור אין סיכוי להצליח ודחו אותו. עם זאת, מאחר שהמשיבים הגישו את תגובתם לערעור באיחור, לא נפסקו הוצאות, והפיקדון הוחזר למערערת. פסק דין זה דוחה את הערעור ומותיר על כנו את פסק הדין לטובת המשיב.