ת"א 37198-11-13

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב חבות התובעים לתשלום גירעון במיסי יבוא הנובע מכלי הרכב המיובאים באופן אישי. התובעים, שייבאו את כלי הרכב באמצעות חברה מסחרית בשם הינומה, טענו כי אין להטיל עליהם אחריות לגירעון המס מאחר שלא הייתה להם מעורבות ישירה בתהליך היבוא והם הפקידו בידי הינומה את כל ההסדרים הנדרשים. מנגד, הנתבעת טענה כי התובעים, כיבואנים הרשומים, נושאים באחריות המלאה לתשלום כל מסי היבוא ואינם יכולים לפטור עצמם באמצעות מיקור חוץ של תהליך היבוא לחברת הינומה. השופטת פתחה וציינה כי הסוגיה המרכזית אינה מעשיה של הינומה ואף לא מעשיהם של התובעים, אלא העובדה שהתובעים הם אלה שייבאו בסופו של דבר את כלי הרכב ולכן נחשבו ל"בעלי הסחורה". ככאלה, הם היו אחראים לתשלום מסי היבוא, ומורכבות הליכי היבוא לא פטרה אותם מאחריות זו. עוד ציינה השופטת כי הימנעותם של התובעים מלזמן את מנהלי הינומה כעדים יוצרת חזקה כי עדותם הייתה תומכת בגרסתו של הנתבע לאירועים. כמו כן, בחן השופט את הראיות המנהליות שהציג הנאשם, שכללו מסמכים שנתפסו ממחשבו של שמעון חיות, ספק כלי הרכב של הינומה, וכן את דברי החקירה שלו, מסמכי העברה בנקאית וחשבוניות מרשויות המכס הגרמניות. השופט קבע כי ראיה זו קבילה ועומדת במבחן הסבירות, למרות ניסיונות התובעים לערער אותה. התובעים טענו כי המחירים עליהם הצהירה חיות אינם סבירים וכי קיים חשד להלבנת הון, אך השופט מצא את טענותיהם ספקולטיביות ואינן נתמכות בראיות עובדתיות. בסופו של דבר דחתה השופטת את טענות התובעים וקבעה כי הם אחראים לגירעון מס היבוא. כל תובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 4,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית אם הסכום לא ישולם בתוך 14 יום. החלטת השופט הושפעה גם מכך שהתובעים לא זימנו את מנהלי הינומה כעדים, והותירו את בית המשפט עם גרסה חד-צדדית לאירועים.