ת"צ 26482-11-18

תקציר

השופט קבע כי התנאים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית לא התקיימו במקרה זה. ההסכם החוזי בין המשיבה (חברה פרטית המנהלת חניונים) לבין משתמשי החניונים הוא השילוט בכניסה לחניונים, המהווה הצעה ציבורית שהמשתמשים מקבלים בהתנהגותם עם כניסתם לחניון. התעריפים הנקובים על השילוט, יחד עם הבטחה להנחה לתושב תל אביב, יוצרים חוזה. המבקשים טענו כי התנהלותה של המשיבה ביישום מחיר חניה מרבי לכלל המשתמשים, תוך חישוב ההנחה לתושב מהתעריף השעתי הנקוב בשילוט, מהווה הפרת חוזה והטעיה. הם דרשו שההנחה תחושב על בסיס המחיר המקסימלי שנגבה בפועל. עם זאת, השופט מצא כי השילוט ציין באופן ברור ומפורש את התעריפים, ולא ציין מחיר מקסימלי או חובה כלשהי לחשב הנחות ממנו. מכאן, שהמבקשים לא הוכיחו כי על המשיב מוטלת חובה כזו. בנוסף, קבעה השופטת כי הימנעותה של המשיבה מגילוי המחיר המרבי לא הייתה מטעה, שכן היא לא הייתה מחויבת להציגו, והיעדרו לא יצר פער בין השילוט לבין המציאות. גם טענותיהם האחרות של המבקשים, לרבות אלה המבוססות על עשייה, הפרה חקיקתית ורשלנות, לא צלחו, שכן לא הוכיחו עילת תביעה כלשהי. יתר על כן, המבקשים לא הצליחו להראות כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שהועלו בתביעה יוכרעו לטובת הקבוצה. לפיכך, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחתה, והמבקשים חויבו לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.