ע"ע 1247/01

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם עובד קבוע של צה"ל שפוטר משירות יכול לערער לבית הדין לעבודה, או שמא לבית הדין הגבוה לצדק סמכות שיפוט בלעדית בנושא. המערער, שפוטר מתפקידו כרופא שיניים בצה"ל, טוען כי לבית הדין לעבודה צריכה להיות סמכות לדון בעניינו משום שיחסיו עם צה"ל הם יחסים של מעביד ועובד. המשיב, לעומת זאת, טוען כי לבג"ץ הייתה מאז ומתמיד סמכות לדון במקרים כאלה וכי חוק בית הדין לעבודה אינו כולל את צה"ל בסמכותו. נשיא בית הדין, השופט אדלר, והשופטת ארד, מסכימים כי לבית המשפט הגבוה לצדק יש סמכות לדון בתיק וכי לבית הדין לעבודה אין. לטענתם, אמנם קיימים יחסים חוזיים בין עובד קבע לבין צה"ל, אך הם ייחודיים באופיים ואינם נופלים תחת יחסי עובד-מעביד טיפוסיים. לפיכך, אין להחיל בהקשר זה את מבחן התכלית, שיכול לקבוע אם אדם הוא עובד על פי תכלית החוק הנדון. במקום זאת, די במנגנון הפיקוח הקיים של בג"ץ כדי להגן על זכויות החיילים בנוגע לפיטורין. השופט צור נוקט עמדה מנוגדת וסבור כי לבית הדין לעבודה צריכה להיות סמכות לדון בתיק. לטענתו, לעובד קבוע בצה"ל מתקיימים יחסי עובד-מעביד טיפוסיים ויש לראות בו עובד לצורך הליכי פיטורים. לדבריו, תכליתו של חוק בית הדין לעבודה תומכת בפרשנות זו, ואין לתת לפסיקותיו הקודמות של בג"ץ קדימות מחייבת במקרה זה. השופט צור מסכם כי הוספת בית הדין לעבודה כגוף מפקח על המנגנון הפנימי של צה"ל תיטיב עם החיילים ותשפר את הגנתם המשפטית מבלי לפגוע פגיעה משמעותית בצבא. השופטת נילי ארד מסכימה עם חלק מדבריו של השופט צור, אך בסופו של דבר מגיעה למסקנה כי יש להשאיר לבג"ץ את הסמכות בנושא. היא מדגישה כי יש לשנות את המצב המשפטי הקיים באמצעות חקיקה או פסיקה של בג"ץ ומציעה כי חלק מהנושאים הקשורים ליחסי עובד מעביד בצבא יוכלו להיות מפוקחים על ידי בתי המשפט, כגון ענייני פנסיה. לבסוף, נציג העובדים רן חרמש טוען כי לבית הדין לעבודה צריכה להיות סמכות לדון ביחסי עובד מעביד, לרבות במקרה הנוכחי. לדבריו, אין הוראה חוקית או פסיקה ברורה המוציאה את העובדים הקבועים בצה"ל מסמכות בית הדין לעבודה. מכיוון שדעות השופטים חלוקות, דעתו של נשיא בית המשפט העליון מכריעה, והערעור נדחה ללא הוצאות. פסק הדין מדגיש כי לבג"ץ סמכות לדון בתיק וכי די במנגנון הפיקוח הקיים כדי להגן על זכויות החיילים.