עת"מ 19727-05-15

תקציר

העותרים העלו בפני בית המשפט תביעה בה נטען כי המשיב הפר את זכותו לטעון ולערער על החלטת ועדת התכנון המקומית לאשר תכנית איחוד וחלוקה לחלקת קרקע מסוימת. העותרים טענו כי הוקצו להם חלקות תמורה שאינן בבעלותם המקורית, ונודע להם על כך לראשונה עם פרסום התכנית. לטענתם, התנהלות הוועדה מנעה מהם לדעת אילו מגרשים הוקצו להם, וכי היה על הוועדה להעניק להם זכות טיעון משנית ולפרסם מחדש את התוכנית. המשיבים טענו כי טענות העותרים לא הועלו במועד ויש לדחות אותן מטעמים פרוצדורליים. בית המשפט קבע כי טענות העותרים אינן עולות בקנה אחד עם החלטת הוועדה המקומית, שקיבלה חלקית את התנגדותם. בית המשפט מצא כי העותרים היו מודעים לכך שהתנגדותם לא התקבלה במלואה וכי מוטלת עליהם החובה לבחון את החלטת הוועדה ולערער עליה אם אינם מסכימים. בית המשפט הדגיש כי הזכות להתנגד לתכנית נותנת הזדמנות למוסד התכנון לבצע שינויים, וכי יש מועדים לעשות זאת. מאחר שהעותרים לא ערערו על החלטת הוועדה במועד, ראו אותם כמסכימים לה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי השינויים שנעשו בתכנית בעקבות התנגדויות העותרים לא היו משמעותיים דיים כדי לחייב פרסום מחדש של התכנית או זכות טיעון נוספת. מטרתה של זכות טיעון משנית ופרסום מחדש של התכנית היא להגן על זכויותיהם של מתנגדים פוטנציאליים שלא הייתה להם סיבה להתנגד לתוכנית המקורית. במקרה זה, העותרים היו מודעים היטב לשינויים שנעשו ויכלו לערער עליהם. לגופו של עניין, בית המשפט מצא כי החלטת הוועדה הייתה סבירה ומאוזנת, ולא נפל פגם מינהלי בהליך קבלת ההחלטות. הוועדה ניסתה להקצות חלקות לתמורה קרוב ככל האפשר לחלקות המקוריות של העותרים ושיפרה את ערכן של חלקות התמורה שהוקצו מחוץ לשטח המקורי. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה לגופו של עניין ולכשלים פרוצדורליים, והורה לעותרים לשלם את הוצאות המשיבים.