פ"ל 6599-01-21

תקציר

בהתבסס על המידע שנמסר בנוגע לפסק דין שניתן בבית המשפט, פתח השופט בפירוט שלושת שלבי גזר הדין לפי תיקון 113 לחוק העונשין. השלב הראשון היה קביעת מתחם הענישה ההולם, שהושפע במקרה זה מהערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של הנאשם, קרי שמירה על חיי אדם, ביטחון הציבור וציות לחוקים ולהחלטות שיפוטיות. הפגיעה נחשבה בינונית עד גבוהה, בהתחשב בסיכונים הפוטנציאליים ובאופי הבלתי מורשה של פעולות הנאשם. השופט קיבל את טענת התביעה כי פקיעתו הממושכת של רישיון הנהיגה של הנאשם משמעותה שיש לראות בו פסול, וכי הנאשם נהג גם בזמן פסילה, ללא רישיון רכב תקף וללא ביטוח. השופט הדגיש את חומרת העבירות הללו, והדגיש את הסכנה הפוטנציאלית לעוברי אורח ואת הזלזול המופגן בצווי בית המשפט. במעבר לשלב השני, בחן השופט את האפשרות לסטות ממתחם הענישה שנקבע בשל נסיבות חריגות. הם לא מצאו סיבה לחרוג מחומרת המקרה, נוכח עבירות התנועה הקודמות של הנאשם והיעדר הרתעה בהליכים קודמים. השופט הכיר בנסיבות ביצוע העבירות ובעובדה שהנאשם הודה פעמיים באישומים נגדו, והביע חרטה. עם זאת, השופט שקל את עברו התעבורתי של הנאשם, את הרצידיביזם שהוצג ואת הסיכון לעבירות נוספות, והגיע למסקנה כי יש צורך בהרתעה חזקה. השופט התייחס גם לסוגיית תקופת הפסילה החלה וקבע כי סעיף 40 לפקודת התעבורה אינו חל במקרה זה, שכן ההרשעות הקודמות לא היו חלק משני עונשים שונים ב-10 השנים שקדמו לכך. בקביעת העונש הציב השופט את הנאשם מעט מתחת לרף האמצעי למאסר אך בראש תקופת הפסילה. הם קבעו כי תקופות המאסר המותנה ירוצו ברצף, בסך הכל 13 חודשים, ודחו את בקשת הסנגור לעבודות שירות, תוך הדגשת הצורך בהרתעה ברורה. השופט הורה גם על תשלום קנס בסך 1,500 שקל, פסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך 36 חודשים, כולל הפעלת שלילת רישיון קודמת, ופסילה נוספת של 9 חודשים, על תנאי. זכות הערעור על פסק הדין ניתנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.