רמ"ש 25902-09-23

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם שאישר צו עיקול זמני. צו זה מתייחס לדירת מגורים משותפת בבעלות המבקשת ובעלה. המבקשת ביקשה לבטל את הצו, בטענה כי המשיב, חמותה, לא הציגה ראיות מהימנות לטענתה כי המבקשת משכה סכומי כסף גדולים מחשבונותיה שלא כדין. עוד טען המבקש כי טענות המשיב חסרות שחר ויש לשלול אותן לחלוטין. עם זאת, בית המשפט פירט את הטיעונים שהציגו הצדדים ובסופו של דבר החליט שלא לבטל את צו העיקול הזמני. פסק הדין התבסס על מספר גורמים. ראשית, בית המשפט מצא כי לטענות המשיבה סיכויי הצלחה סבירים, שכן המבקשת הודתה כי כספי המשיב הועברו לחשבונם המשותף שלה ושל בעלה. שנית, בית המשפט שקל את מאזן הנוחות ומצא כי השארת הצו על כנו לא תכביד על המבקשת, מה גם שהיא ממילא לא תוכל להיפטר מהדירה בשל הליך פירוק השיתוף המתמשך. לעומת זאת, ביטול הצו יטיל נטל משמעותי על המשיב, שכן היא עלולה להיאבק על השבת הכספים אם יימצא כי המבקש משך אותם שלא כדין. לבסוף, בית המשפט קבע כי צו העיקול הוא מידתי בהתחשב בנסיבות. טענות המבקש התמקדו בערעור על יסוד הראיות לכאורה וחלקו על מסקנתו של בית המשפט כי טענות המשיב היו מוצדקות. עם זאת, המבקש לא התייחס למאזן הנוחות ולא הציג טענות נגדיות כלשהן בדבר היעדר הנטל הנובע מהצו. בית המשפט הדגיש כי השיקולים לצווי סעד זמניים הם כפולים: סיכויי הצלחת התביעה ומאזן הנוחות. שיקולים אלה קשורים זה בזה, כלומר כוחו של האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר. מאחר שמאזן הנוחות היה בבירור לטובת המשיב, והצו לא הטיל כל נטל על המבקש, החלטת בית המשפט לקיים את צו העיקול הזמני הייתה מוצדקת. לסיכום, דחתה השופטת את בקשת רשות הערעור, תוך שהיא מדגישה כי פסק הדין המקורי מצוי בגדר שיקול דעתה הרחב של בית המשפט הפרוצדורלי במקרים של סעד זמני, ואין עילה להתערב. ההחלטה התקבלה על סמך בחינה מעמיקה של הטענות והתרשמותם הישירה של הצדדים.