רע"פ 2609/12

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. המבקש הודה באשמה של החזקת סכין ושימוש בסם מסוכן, אך בית משפט השלום החליט שלא להרשיעו ובמקום זאת בחר בשירות לתועלת הציבור. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המבקש והטיל עליו מאסר על תנאי. לאחר מכן ערער המבקש על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אשר סירב להיעתר לבקשת רשות הערעור. שופט בית המשפט העליון דחה את הבקשה משום שהיו החלטות קודמות שאישרו את עמדת המשיב. השופט התייחס לשני מקרים כאלה, אבו זניד ואבו גוש, שקבעו כי מקובל על התביעה לנקוט מדיניות ענישה אחידה ועל בתי המשפט לשקול גיבוש מדיניות אחידה, כל עוד מופעל שיקול דעת פרטני בכל מקרה. יתר על כן, מדיניות כזו חייבת לאפשר התחשבות ספציפית בנסיבותיו האישיות של כל נאשם. השופט הדגיש כי בעוד שיש לגבש מדיניות באופן מערכתי, אין זה סביר שפרקליטות מסוימת או הרכב שיפוטי מסוים יקבעו מדיניות משלהם. הם גם ציינו כי גודלה הקטן יחסית של ישראל פירושו שיש רק יועץ משפטי לממשלה אחד, שהחלטותיו מחייבות. בתי המשפט גם הקפידו לשמור על מדיניות ענישה אחידה. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, ציין השופט כי לא מדובר באירוע חד פעמי וכי בית המשפט המחוזי כבר הראה הקלה במקרה קודם. השופט הגיע למסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ודחה את בקשת רשות הערעור.