ת"א 1016/88

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בתביעת נזיקין שהגישו שלושה אחים נגד אביהם, בטענה כי הזניח אותם ונטש אותם בהיותם קטינים, תוך הפרת חובותיו ההוריות כלפיהם. התובעים, שני אחים, ד.א. וב.א., ילידי 1963 ו-1964 בהתאמה, ואחות, א.א., ילידת 1965, טוענים כי אביהם לא סיפק להם את צרכי החיים, לרבות מזון, מחסה, חינוך והכשרה מקצועית, כמו גם את המגע הפיזי והרגשי המינימלי הדרוש לרווחת הילד. עוד נטען, כי מעשים ומחדלים אלה מהווים רשלנות וחובה מופרזת מצד הנתבעת. מנגד, האב מכחיש טענות אלה וטוען כי מצבו הכלכלי והנפשי בעקבות מות אמם הוביל להתערבות רשויות הרווחה, שהכניסו את הילדים למוסדות. עוד הוא טוען כי חובת המדינה לדאוג לאזרחים צריכה למנוע מהילדים לתבוע אותו. השופט פותח בביטול טענת האב כי תביעת הילדים התיישנה, ועובר לדון בשלב האחריות במשפט. השופטת סוקרת את העובדות הרלוונטיות, ומדגישה את החינוך הטרגי של התובעים, המאופיין בנטישה, השמה במוסדות שונים ובבתי אומנה שונים ויחס קשה מצד האב. השופטת מציינת כי הזנחתו של האב נמשכה גם לאחר נישואיו מחדש, ולא נבעה אך ורק מאילוצים כלכליים, בניגוד לטענות האב. השופטת בוחנת בהרחבה את עדויות התובעים, עובדי הסעד ועדים נוספים, ומוצאת כי הן עקביות בתיאור דחייתו המוחלטת של האב את ילדיו, חוסר העניין והיעדר היחס האבהי כלפיהם. לאחר מכן צוללת השופטת להיבטים המשפטיים, ודנה בחובה ההורית לספק את צרכיהם של ילדים קטינים, החורגת מעבר לצרכים חומריים וכוללת תמיכה רגשית ונפשית. חובה זו מעוגנת במקורות משפטיים שונים, לרבות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וחוק העונשין, ומשקפת את הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם. השופט מדגיש כי חובות אלה אינן מוסריות גרידא אלא בעלות תוקף משפטי. השופט מגיע למסקנה כי התנהגותו של האב כלפי ילדיו מהווה רשלנות, שכן הוא לא פעל כפי שהורה סביר או מסור היה נוהג. בנוסף, השופט בוחן את טענת התקיפה אך אינו מוצא די ראיות לתמוך בה. בהמשך לחובה ההיפר-סטטוטורית, דן השופט בחוקים הרלוונטיים ובכוונתם להגן על שלומם הפיזי והנפשי של קטינים. המסקנה היא כי האב הפר את חובותיו החקוקות כלפי ילדיו, שכן התנהגותו כלפיהם לא הייתה בתום לב ולא התכוון להיטיב עמם. כמו כן, מתייחסת השופטת לטענות שהעלה האב בדבר ההשפעה על התא המשפחתי והצפת בתי המשפט בטענות דומות. השופטת מדגישה כי האינטרס הציבורי בשימור התא המשפחתי אינו צריך להעניק להורים חסינות גורפת, במיוחד במקרים של הזנחה ונטישה מכוונת. עוד מציינת השופטת כי החשש מפני תביעות רבות אינו מבוסס ואינו צריך לגבור על זכותם של הילדים לפיצויים. לבסוף מזכיר השופט כי גם היועץ המשפטי לממשלה אינו תומך בחסימת טענות כאלה. כך, השופט פוסק לטובת התובעים, מטיל על הנתבע אחריות בגין רשלנות וחובה חריגה, ומורה לו לפצות את ילדיו על הנכויות הנפשיות שנגרמו להם כתוצאה מהתנהגותו.