ע"פ 248/71

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור של מדינת ישראל על גזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק של משיב שהורשע בשורה של עבירות. המדינה טענה כי מאחר שהמשיב הורשע בשתי עבירות, בית המשפט המחוזי מחויב על פי חוק ליישם עונש מאסר על תנאי קודם וכן להטיל עונש מאסר נוסף. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי לפי סעיף 22 לחוק העונשין (דרכי ענישה), לבית המשפט המחוזי שיקול דעת להאריך את תקופת המבחן במקום ליישם את המאסר על תנאי. סעיף זה חל גם כאשר נאשם ביצע מספר מעשים הקשורים זה בזה המהווים עבירה אחת. במקרה דנן, מעשיו של המשיב – הונאת אדם אחד על ידי התחזות למושל הצבאי של עזה כדי לקבל שעון והלוואה – נחשבו לעבירה אחת. מאחר שהיה זה מחדלו הראשון של המשיב בתקופת המבחן, החליט בית המשפט כי יש מקום להארכת תקופת המבחן. פסק הדין הדגיש את שיקול דעתם של בתי המשפט בבואם להעריך את מעשי הנאשם ואת הנסיבות הסובבות אותם. בנוסף, נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות מצבו הנפשי והמשפחתי, והביאו את בית המשפט להעדיף את הארכת תקופת המבחן על פני המאסר. השופט קיסטר, יחד עם השופטים לנדוי וכהן, דחה את ערעור המדינה, תוך שהוא מדגיש את הצורך בהקלה במקרים מסוימים ואת הפרשנות המרחיבה של החוקים הרלוונטיים לשם כך.