תא"מ 35959-03-20

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב סכסוך שכר טרחה בין עורך דין לבין לקוחו, ניצול שואה, בנוגע לייצוגו של האחרון בתביעה להטבות לפי חוק נפגעי רדיפות הנאצים (חוק NRAN). עורך הדין גבה מלקוחו שכר טרחה בסך 10,200 ש"ח עבור שירותיו, אך סכום זה אותגר ונחשב מופרז לאור החוקים והתיקונים החלים שהגבילו את שכר הטרחה הנגבה במקרים כאלה. על פי החוק, האגרה המקסימלית שניתן לגבות בגין טיפול בתביעה להכרה כנכה לפי חוק מע"מ הייתה 949 ש"ח בתוספת מע"מ, שהסתכמו ב-1,110 ש"ח. בית המשפט קבע כי הלקוח כבר שילם לעורך הדין 10,200 ש"ח, ולכן הלקוח זכאי להחזר שכר הטרחה העודף בסך 9,090 ש"ח. עורך הדין טען כי הוא זכאי לשכר טרחה נוסף בגין מאמציו המוצלחים להגדיל את מעמד הנכות של מרשו ואת ההטבות הנובעות מכך. בית המשפט בחן את כוונת המחוקק מאחורי מגבלות שכר הטרחה ומצא כי הן נועדו בראש ובראשונה למנוע ניצול של ניצול קשישים ניצולי שואה על ידי הגבלת שכר טרחה בגין תביעות הכרה פשוטות. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת עורך הדין כי מאמציו חרגו מעבר להכרה הבסיסית, וכללו ערעורים מרובים ועדכונים רפואיים במשך ארבע שנים, והביאו לעלייה משמעותית בהטבות של מרשו. על סמך הראיות שהוצגו, חישב בית המשפט את ההטבות המוגדלות שהתקבלו וקבע כי שכר הטרחה הסביר עומד על 31,646 ש"ח, הכולל הוצאות. לאחר ניכוי הסכום שכבר שולם על ידי הלקוח (10,200 ש"ח), פסק בית המשפט כי הלקוח חייב לעורך הדין 22,556 ש"ח נוספים בשכר טרחה. בהתחשב באיחור בהגשת התביעה ובנסיבות הלקוח, החליט בית המשפט שלא להוסיף הפרשי הצמדה, ריבית או שכר טרחת עורך דין נוסף. כמו כן חויב הלקוח להשיב לעורך הדין את הוצאות המשפט. לשני הצדדים נמסר על זכותם לערער על ההחלטה בתוך 60 יום בבית המשפט המחוזי. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.