ע"פ 141/84

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה, דן בית המשפט העליון בקבילותם של מזכרים שנכתבו על ידי אנשי משטרה לאחר שיחות עם עדה, טיטי, ללא ידיעתה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. שאלת הליבה הייתה האם תזכירים אלה נחשבים ל"הצהרה בכתב שניתנה על ידי עד", החיונית להכרעה בערעור על זיכויים של שני משיבים שהואשמו בעבירות סמים. השופט ש' לוין טען כי מזכרים כאלה אינם עומדים בדרישות משום שהם במהותם נרטיב של המשטרה ולא אמירות מילוליות של העד, לרבות עדות שמיעה, שאינה קבילה. השופט ש' נתניהו חלק על כך, וסבר כי תכליתה של דרישת הכתב היא למנוע הסתמכות על הזיכרון, ובכך להפוך תזכירים כאלה לקבילים אם הם משקפים נאמנה את תוכנו של העד. בסופו של דבר החליט בית המשפט, ברוב קולות, כי מזכרים אלה אינם קבילים עבור המשיב מס' 1, אך התיר המשך פרוצדורלי כנגד המשיב מס' 2, שכן הראיות נגדו נמצאו מספיקות כדי לחייב תשובה. פסק הדין ממחיש את המתח בין ההגנה על זכויות הנאשמים לבין אמות המידה הראייתיות המתפתחות כדי להתמודד עם אתגרים מודרניים בהליכים פליליים.