ת"א 52888-05-20

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך בין חברת דיור ציבורי, התובעת, ובתם של הדיירים החוזיים שלהם, הנתבעת, על שכירת דירה ציבורית לאחר פטירת הוריה. התובעת, עמידר חברה לשיכון לאומי, טענה כי הנתבעת אינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית משום שהוריה, הדיירים החוזיים, רכשו דירה אחרת ולכן אינם זכאים לדיור ציבורי. עוד נטען, כי מאחר שהנתבעת ירשה חלק קטן מהדירה שנרכשה, גם היא אינה זכאית, שכן בבעלותה מקרקעין. מנגד, הנתבעת טענה כי היא התגוררה ברציפות בדירה כל חייה ונחשבת לדייר ממשיך, ויש להיות זכאית לחוזה עצמאי על שמה. כמו כן, הנתבעת טענה מנגד כי מאחר שנאמר לה שתוכל לרכוש את הדירה לאחר מות אמה, היא שיפצה את הדירה באופן נרחב בעלות של כ-150,000 ₪, ועל כן על התובעת להשיב את העלויות שכן הם ייהנו מהשיפוץ. לאחר בחינת חומר הראיות ובחינת תכליתם של חוקי הדיור הציבורי, פסק השופט לטובת הנאשם. השופטת קיבלה את הטענה כי הורי הנתבע איבדו את מעמדם כשוכרים חוזיים בעת שרכשו דירה משלהם, ולכן לא ניתן לראות בנתבעת דיירת ממשיכת. יתר על כן, השופטת מצאה כי המצגים שהציגו עובדי התובעת לנתבעת, לפיהם תוכל לרכוש את הדירה בעתיד, יחד עם התנהלותה של התובעת לאורך השנים, יצרו אמונה סבירה כי אכן תוכל לעשות כן. לפיכך, קבעה השופטת כי על התובעת לפצות את הנתבעים בגין הוצאות השיפוץ, והורתה לנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 31.12.2024, ולתובעת לשלם להם 150,000 ₪ בתוך 45 יום ממועד פינוי הדירה. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות המשפט שלהם.