ת"א 38351-08-15

תקציר

התובע, שאביו היה כלוא בגין ניסיון רצח, הגיש תביעה נגד מדינת ישראל בטענה כי המדינה אחראית למות אביו. האב קיבל חופשה בת ארבעה ימים מהכלא, שבמהלכה נורה ונהרג. התובע טען כי המדינה פעלה ברשלנות בכך שאפשרה לאביו לצאת מהכלא למרות מידע מודיעיני שהצביע על כך שחייו בסכנה וכי הוא עלול שלא לחזור. המדינה טענה כי התביעה התיישנה ודינה להידחות מחמת שיהוי בהגשה, וכי המנוח סיכן את עצמו מרצונו. בית המשפט מצא כי תביעת העיזבון התיישנה, שכן היא הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. עם זאת, טענתו של התובע כתלוי לא התיישנה, שכן תקופת ההתיישנות לקטינים מחושבת אחרת. בית המשפט דחה את טענת המדינה בדבר שיהוי בהגשת התביעה, שכן הנתבע לא הוכיח כל נטישה או חוסר תום לב מצד התובע. לגופו של עניין, בית המשפט מצא כי רשויות הכלא אכן פעלו ברשלנות בכך שאישרו את חופשתו של האב מבלי לשקול כראוי את ההתנגדויות שהעלתה המשטרה. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המנוח נשא ב-100% מהאחריות למותו בשל רשלנותו התורמת וסיכון מרצון. הוא היה מודע לסכנות האורבות לו ובכל זאת בחר לצאת מהכלא, להתעמת עם יריבו ולהפר את תנאי שחרורו. בנוסף, קבע בית המשפט כי המדינה לא הפרה חובות סטטוטוריות כלשהן המוטלות על המנוח. לפיכך נדחתה התביעה, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.