עע"מ 1841/20

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורם של העותרים, שביקשו לקבל היתרי כניסה לישראל. העותרים טענו כי קיים נוהל לחידוש שנתי של היתרי כניסה לתושבי אזור קו התפר שבבעלותם בתים בצידה הישראלי של גדר הביטחון. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל ראיה להליך כזה והגיע למסקנה כי ההיתרים שניתנו בעבר לעותרים קשורים להליכים המשפטיים בהם יזמו. טענותיהם הקודמות ובקשותיהם לצווי ביניים סתרו את טענתם הנוכחית בנוגע להיתרי הישיבה. בית המשפט דחה גם את טענת העותרים כי הם מתגוררים בבית משפחתם מאז שנת 2000, ומצא כי היא אינה עולה בקנה אחד עם קביעות קודמות שניתנו בעתירות קשורות. זאת ועוד, בית המשפט סירב לקבל ראיות חדשות שהוגשו על ידי העותרים, שכן הן היו זמינות לפני פסק דינו של בית משפט קמא ולא עמדו בקריטריונים לקבילות. השופטים הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי לא הייתה חובה על המשיבים להעניק לעותרים היתרי כניסה ושהייה בישראל. עם זאת, נוכח הנסיבות הייחודיות, הציע בית המשפט כי המשיבים ישקלו מענה הומניטרי למערער מס' 1, שהתגורר בארץ במשך שנים ועתה היה קשיש. לפיכך נדחה הערעור, והעותרים לא חויבו בהוצאות. החלטה זו התקבלה פה אחד על ידי הנשיאה א' חיות והשופט נ' סולברג.