רע"ס 22325-08-20

תקציר

הכרעת הדין דנה בעקרונות המנחים את בתי המשפט בבואם להחליט אם להרשיע נאשם באישומים המיוחסים לו בכתב האישום. הכלל הוא כי הרשעה היא הנורמה, ואי הרשעה היא חריג, כאשר נטל ההוכחה על הנאשם להוכיח כי הנזק שנגרם מההרשעה אינו מידתי לתועלת. טענה זו נתמכת גם במספר פסקי דין של בית המשפט העליון. בית המשפט בוחן גם את העבירה הספציפית, ניהול עסק ללא רישיון ואת חומרת ההרשעה, מה גם שמדובר בעבירה מתמשכת שנמשכה למעלה משלוש שנים וחצי. הנאשמים הוזהרו מפני העבירה והצורך בתיקונה, אך הם התמהמהו בכך, והסירו את המחדל רק לאחר שהחלו הליכי אכיפה פלילית. בית המשפט מדגיש את הצורך בהרשעה כתוצאה הטבעית של המשפט. טענות ההגנה המתייחסות למקרים דומים נדחות בשל הבדלים משמעותיים בעובדות. עוד טוענים הנאשמים כי הרשעה עלולה להוביל לשלילת רישיון העסק שלהם, אך בית המשפט מוצא את טענתם לא משכנעת, מה גם שהם לא הוכיחו את הסבירות לכך. ככלל, בית המשפט לא שוכנע כי הנאשמים עמדו בתנאי אי ההרשעה ועל כן הבקשה נדחית וההרשעה עומדת בעינה. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים.