ע"א 3622/96

תקציר

במקרה דנן, הגישו המערערים תביעה כנגד המשיב, בטענה כי למערער מס' 1 נגרם נזק מוחי עקב רשלנותו של המשיב, וכתוצאה מכך נכה לצמיתות מאז לידתו ביום 8.6.1969. הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם ניתן להתלות את תקופת ההתיישנות של המערער מס' 1 לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות בשל ליקויו השכלי, שמנע ממנו לדאוג לענייניו. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את התביעה, בקובעו כי סעיף 11 אינו חל על פגועי נפש אלא אם כן הם חולי נפש. עם זאת, בית המשפט העליון, בראשות השופט ג' אנגלרד, ערך ניתוח פרשני מפורט. הוא הגיע למסקנה כי למרות הפרשנות המילולית של המונח "חולי נפש", כוונת המחוקק הייתה להגן על אלה שאינם מסוגלים לנהל את ענייניהם, ובכך להרחיב את ההגנות כך שיכללו גם ליקויים נפשיים. פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק, תוך הכרה בליקוי במתכונתו הנוכחית ומילוי הפער החקיקתי על ידי החלת יחס דומה לזה של פגועי נפש על פגועי נפש. משכך, קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות הוקפאה למערערת מס' 1, ולפיכך התביעה חלה במועד על התביעה הנגזרת של ההורים כנהנהנים. הערעור התקבל, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי ופסק הוצאות למערערים.