בש"פ 3962/00

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לעצור את המערער עד תום ההליכים. המערער הואשם תחילה בגרימת חבלה בכוונה ושוחרר בתנאים מסוימים, לרבות שהייה בכתובת ספציפית בחיפה. עם זאת, בהמשך נעצר המערער בתל אביב כשברשותו סמים, בניגוד לתנאי שחרורו. כתוצאה מכך, ביטלה הערכאה הנמוכה יותר את שחרורו של המערער והורתה על מעצרו. לאחר מכן ביקש המערער כי הערכאה הנמוכה יותר תשקול מחדש החלטה זו, אך בקשתה נדחתה. לאחר מכן ערער המערער לערכאה גבוהה יותר, בטענה כי לערכאה נמוכה יותר יש שיקול דעת לשחררו שוב למרות ההפרה. בית המשפט העליון הכיר בכך שאמנם קיים שיקול דעת בשחרור נאשם שהפר את תנאי שחרורו, אך הנוהג הכללי הוא לעצור אנשים המפרים את התנאים. בית המשפט העליון הסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי שחרור ממעצר מבוסס על אמינותו של הנאשם ונכונותו לעמוד בתנאים. מאחר שהמערער הוכיח חוסר אמינות בכך שהפר את תנאי השחרור, מעצרו היה מוצדק. יתר על כן, בית המשפט העליון הסכים עם קביעתו של בית המשפט הנמוך יותר, לפיה המערער אינו עומד בקריטריונים לשחרורו למוסד גמילה מסמים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר לעצור את המערער עד תום ההליכים המשפטיים. החלטה זו התקבלה על יסוד עבירת העבר של המערער ותפיסת המסוכנות שנשקפת ממנו, כאמור בכתב האישום.