ת"א 48918-02-19

תקציר

יורשיו של בדואי שנפטר טענו כי למשפחתם יש זכויות בחלקת אדמה בנגב. הם טענו כי הקרקע היא מסוג מירי על פי החוק העות'מאני, או לחילופין, כי משפחתם רכשה זכויות בה באמצעות עיבוד והחייאת הקרקע לפי סעיף 103 לחוק הקרקעות העות'מאני ופקודת הקרקעות (מאוות) משנת 1921. המדינה טענה כי מדובר בקרקע מסוג מאוות וכי היורשים לא רכשו כל זכות בה. בית המשפט קבע כי היורשים לא הוכיחו כי מדובר במירי. עוד נקבע כי הקרקע היא מאוות, שכן לא הוחזקה ולא הוקצתה לאיש, והיא נמצאת הרחק מכל יישוב קבע. יתר על כן, הוא לא הוקצה לשימוש ציבורי. לפיכך התקיימו שלושת התנאים לסיווג הקרקע כמאוות. עוד מצא בית המשפט כי טענתם החלופית של היורשים, לפיה הקרקע הוחייתה ועובדה על ידי משפחתם לפני שנת 1921, ולכן רכשה משפחתם זכויות בה, נכשלה, שכן לא הוכח כי הקרקע עובדה ברציפות וביעילות לפני שנת 1921. חוות הדעת שהגישו היורשים הועדפה על פני חוות הדעת של מומחה המדינה, שכן היא התבססה על ממצאים חלקיים והתעלמה מהספרות הרלוונטית. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי היורשים לא רכשו כל זכות בקרקע על פי החוק העות'מאני והמנדטורי. הקרקע הופנתה להירשם על שם המדינה והיורשים חויבו לשלם 60 אלף שקל הוצאות מדינה. פסק הדין אף הזכיר בקצרה את אי תקפותה של הפקעת הקרקע בשנת 1978 ועודד את הצדדים להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט.