ת"פ 2086/06

תקציר

באירוע המדובר הייתה מעורבת קבוצת נערים, ביניהם הנאשם והמתלונן, שנפגשו והחליטו לצאת ולבלות. בין הנאשם למתלונן היו חילופי דברים בנוגע למידת האומץ לכאורה שיש למתלוננת, אך לא היה ביניהם ויכוח או מחלוקת של ממש. הנאשם שלף סכין מטבח מביתו והמתלונן, שחשש שיידקר, רץ להחביא את הסכין. כשחזר המתלונן, בעט בו הנאשם ודקר אותו בגבו. פצע הדקירה הצריך ניקוז נוזלים מהריאות ואשפוזו של המתלונן למשך כשלושה שבועות. ישנם שני אלמנטים שנויים במחלוקת בתיק. ראשית, האם הנאשם דקר את המתלונן או שמא האחרון נפל על הסכין בטעות. בית המשפט מצדד בגרסת התביעה לאירועים, וקובע כי הנאשם דקר את המתלוננת בכוונה, שכן טענת ההגנה כי מדובר בתאונה נעדרת היגיון ואינה נתמכת בראיות מהימנות. שנית, האם לנאשם היה מצב נפשי פלילי. בית המשפט פוסק לטובת התביעה גם בסעיף זה, וקובע כי מעשה ההחזקה וההנפפה של סכין על ידי הנאשם מהווה פזיזות כלפי התוצאה, ואדישות או קלות דעת כלפי האפשרות לגרום חבלה חמורה, במיוחד בהתחשב בכך שהתוצאות הטבעיות של מעשיו הן בחזקה. דרישת היסוד הנפשי לעבירת החבלה המחמירה, אפוא, מתקיימת. כתוצאה מכך, הורשע הנאשם בחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.