ע"פ 5957/12

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט בקשה לעכב את ביצוע העונשים הקשורים הן לקנסות והן למאסר. בית המשפט הדגיש את גישתו העקבית שלא לדחות תשלומי קנסות משום שבדרך כלל הם אינם גורמים נזק בלתי הפיך ליחידים, בניגוד למאסר. המבקשים, ובפרט בנימין, לא הוכיחו כי תשלום הקנסות יגרום להם נזק משמעותי או שאין ביכולתם לשלם. הראיות הצביעו על כך שלבנימין היו נכסים שבשליטתו שיכלו לכסות את הקנסות, מה שהחליש את טענתו לאי יכולת לשלם. עוד ציין בית המשפט כי גם אם עיכוב קנס עלול להוביל למאסר בשל אי תשלום, הוא עדיין עומד על דחיית קנסות רק על סמך טיעונים כאלה, בדומה למקרים קודמים כמו "עניין שפיר". בית המשפט ציין כי אם המבקשים מוצאים את תשלום הקנסות מאתגר, הם יכולים לפנות למרכז לגביית קנסות כדי לבקש סעד. בנוסף, הדגיש בית המשפט את השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה, שנעשה שבועיים לפני מועד פירעון הקנסות וארבעה חודשים לאחר ההחלטה הראשונית על עיכוב המאסר. שיהוי זה היווה גורם משמעותי בדחיית הבקשה. עם זאת, בית המשפט העניק שהות של 30 יום במועד האחרון לתשלום קנס כדי לאפשר למבקשים לבקש סעד הולם באמצעות המרכז לגביית קנסות.