ע"פ 6856-06-14

תקציר

המערער הורשע בפריצה וגניבה על סמך עדותו של המתלונן, שזיהה אותו כמבצע העבירה. המחלוקת היחידה הייתה על זיהויו של המערער. בית משפט קמא קיבל את זיהויה של המתלוננת ודחה את הגנת האליבי של המערער. עם זאת, השופט דוד רוזן, אחד משופטי הערעור, סבר כי הזיהוי אינו ודאי דיו וכי קיים ספק סביר לטובת המערער. דעת הרוב, שנכתבה על ידי הנשיאה דבורה ברלינר, חלקה ואישרה את פסק דינו של בית משפט קמא. דעת הרוב סיכמה את העובדות כך: המתלוננת נתקלה פעמיים במערער בדירתה – ראשית, כאשר השאירה את בנה בגן והבחינה בו עולה במדרגות, ושנית, כאשר חזרה ומצאה אותו בתוך דירתה. הוא דחף אותה ונמלט מהמקום. כחצי שעה לאחר מכן ראה המתלונן את המערער ברחוב ותפס בחולצתו, אך זה נמלט. עובר אורח, טספאי, רדף אחרי המערער ותפס אותו. בהמשך זיהה המתלונן את המערער בתחנת המשטרה. עוד מצא בית משפט קמא כי המשטרה התרשלה בביצוע מסדר זיהוי חי, דבר שיכול היה לזכות את המערער. בחוות דעתו של הנשיא ברלינר הודגש כי המחלוקת אינה על אמינותה של המתלוננת אלא על ודאות זיהויה. היא ציינה כי אין נוסחה מדויקת להערכת הזיהוי וכי תפקידו של בית המשפט הוא לשקול היטב את מכלול הראיות. דעת הרוב קיבלה את זיהויה של המתלוננת כאמינה, וציינה כי היו לה מספר מפגשים עם המערער וכי זיכרונה את הופעתו היה מובהק. הם שקלו גם את עדותו של טספאי, שאיששה את גרסתה של המתלוננת וסגרה כל ספק סביר. אשר להגנת האליבי של המערער, דעת הרוב מצאה כי טענתו כי לא היה ברחוב נווה שאנן אינה אמינה. הם ראו בשקר שלו ראיה ממשית התומכת בגרסתה של המתלוננת לאירועים. יתר על כן, היעדר זקן בתיאורה של המתלוננת לא נחשב לעניין משמעותי, שכן הזקן עשוי להיות מאפיין אופייני בחברת המערער. השופט רוזן, בחוות דעתו המסכמת, היה מזכה את המערער מחמת הספק. הוא הדגיש את הכשלים בהליך הזיהוי ואת היעדר התמיכה בעדותה של המתלוננת. בנוסף, היעדר זקן בתיאור ורשלנות המשטרה בקיום מסדר זיהוי חי העלו חשש לאמינות הזיהוי. השופטים דחו פה אחד את הערעור על גזר הדין, ומצאו אותו ראוי בהתחשב בנסיבות העבירה ובהיעדר החרטה של המערער.