עמ"מ 1/82

תקציר

עניינו של פסק הדין הנדון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין חוקיות מעצרו של אדם, שנעצר בחשד לפעילות עוינת ולאחר מכן זוכה על ידי בית משפט צבאי, מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, עד להכרעת ערעור המדינה על הזיכוי. רוב שופטי בית המשפט הצבאי מצאו את המערער אשם, אך לא ניתן היה להרשיעו בשל חוסר תמימות דעים, כנדרש בתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בג"ץ קבע כי סמכותו של מעצר מנהלי נועדה למנוע סכנה עתידית ולא להעניש על מעשי עבר. בית המשפט קבע, כי מאחר שתכליתו של צו המעצר במקרה זה הייתה להותירו של המערער במעצר עד לשמיעת ערעור המדינה, הרי שהוא מהווה שימוש פסול בסמכות, שכן הוא משרת מטרה שמחוץ למטרות המותרות בחוק. בית המשפט הדגיש את אופיין החריג של הסמכויות המוקנות מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) ואת הפוטנציאל שלהן לניצול לרעה, ולפיכך קבע כי יש לעשות שימוש זהיר בסמכויות אלה רק במקרים של איומים חמורים על ביטחון המדינה. מאחר שמטרתו העיקרית של צו המעצר לא הייתה במסגרת התכליות החוקיות המפורטות בחוק, מצא בית המשפט כי המשיב חרג מסמכותו. הערעור התקבל וצו המעצר הוסר.