ע"א 135/16

תקציר

הערעור עוסק בהסכם ההיסטורי משנת 1979 בין המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) לבין עמותת אבנר לביטוח נפגעי רכב, בדבר שיפוי בגין תאונות דרכים, לרבות כאלה המטופלות לפי פקודת הנזיקין ולא רק לפי חוק הפיצויים. הסוגיות המרכזיות היו האם ההסכם חל על מקרים בהם אחריותה של חברת ביטוח נבעה מרשלנות ואם נהג לא מבוטח שהיה מעורב בתאונה נחשב "נהג" על פי ההסכם, דבר המשפיע על שיעורי השיפוי. באירוע משנת 2004 היה מעורב נהג קטנוע לא מבוטח שנפגע על ידי נהג פזיז ומבוטח. המל"ל פיצתה את הנפגע ותבעה שיפוי מהמבטחת, בטענה להשבה של 80% על בסיס היותו של הנפגע "לא נהג" על פי ההסכם, בניגוד להצעת המבטחת של 55%. בית המשפט קבע כי ההסכם חל גם על מקרים לפי פקודת הנזיקין, ומבטיח שיפוי של 80% למל"ל כאשר נהג מבוטח פוגע בנהג שאינו מבוטח, תוך שימת דגש על לשון וכוונה על פני היגיון כלכלי. למרות טענות לא עקביות קודמות של המל"ל במקומות אחרים, השתק שיפוטי לא חל. הערעור התקבל באופן חלקי, ולא ניתן צו להוצאות, כאשר פסק הדין הדגיש את הליקויים בהבהרת התנאים למרות הזדמנויות בהסכמים האחרונים.