דב"ע נז/12 - 02

תקציר

הערעור נסב על תביעה למענק אבטלה שהגישה חיילת משוחררת שעבדה במה שלטענתה הייתה עבודה מועדפת. התביעה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי הן בתחילה והן בערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. התיק הובא בפני בית המשפט כדי לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דעת הרוב קבעה כי המערערת אינה זכאית למענק משום שלא מילאה אחר התנאים הנדרשים בחוק. על פי החוק, על מנת להיות זכאית למענק היה על המערערת לעמוד בשני תנאים: ראשית, עליה להיות זכאית לדמי אבטלה, ושנית, עליה לעבוד לפחות שישה חודשים בתוך שנתיים מיום שחרורה משירות חובה בצה"ל בעבודה מועדפת שהופנתה אליה על ידי לשכת שירות התעסוקה. למרות שהמערערת עבדה בסך הכל שישה חודשים במהלך השנתיים, העסקתה לא הייתה רצופה והיא לא הופנתה לעבודה על ידי הלשכה. בית המשפט קבע כי יש לקיים את שני התנאים במקביל, ומאחר שלא כך היה המקרה כאן, יש לקבל את הערעור, ועל המשיב לשלם למערערת הוצאות בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. שניים מחברי ההרכב נתנו פסק דין בדעת מיעוט, וקבעו כי יש לדחות את הערעור שכן טענת המערער תקפה. לטענתם, הדרישה להפניית שירות התעסוקה מיותרת ושטותית, ומועד תחילת העבודה המועדפת צריך לקבוע את הזכאות למענק. בנוסף, המערערת הגישה ראיות לפיהן עבדה תשעה חודשים בשנה הראשונה לאחר שחרורה, דבר שהיה על בית המשפט להתחשב בהן.