ת"א 42626-05-20

תקציר

השופט פסק לטובת התובעים, בני זוג שעברו ניתוח קיסרי, וקבע כי האישה לא נתנה הסכמה מדעת להליך קשירת החצוצרות שעברה במהלך הניתוח. השופטת קיבלה את טענת התובעת כי לא עודכנה כראוי על אי הפיכות ההליך והשלכותיו, וכי היא הייתה מותשת ולחוצה בעת ההסכמה, ולא הבינה את משמעות ההליך. השופטת מתחה ביקורת על נטייתו של הרופא הנתבע לדבר במהירות ועל הרשומה הרפואית החלקית, שלא תיעדה את ההסברים שניתנו לתובע. השופט גם סבר כי אין זה סביר להציע לאישה בת 32 המתכוננת ללידתה השלישית הליך בלתי הפיך ללא הצדקה רפואית, וראה בכך דוגמה ל"רפואה מתגוננת". השופט הגיע למסקנה כי הנתבעים התרשלו בקבלת הסכמה מדעת ובעריכת הרשומה הרפואית כדי להצביע על כך שהתובע ביקש את ההליך. כתוצאה מכך נפסקו לתובעת פיצויים בסך 180,000 ₪ בגין אי יכולתה להרות באופן טבעי, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. השופטת דחתה את התביעה נגד הנתבעת #1, שלא הייתה ישות משפטית, מבלי להורות על הוצאות.