בש"פ 917/89

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לעיתונאי, המערער, שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו מספר אישומים, בהם זיוף, שיבוש הליכי משפט והפרת איסור פרסום. הערעור לבית המשפט העליון נסוב סביב החלטת בית משפט קמא לשחרר את המערערת בערבות בתנאי שתימנע מעבודתה העיתונאית הקשורה למערכת בתי המשפט ולפרקליטות עד לתום ההליכים. המשיב, שייצג את המדינה, הסכים כי אין עילה למעצרה של המערערת אך ביקש להגביל את פעילותה התעסוקתית כאמצעי זהירות מפני פגיעה אפשרית בציבור. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת בקובעו כי מאחר שאין עילת מעצר, אין הצדקה להגביל את עיסוקה. בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק סדר הדין הפלילי והגיע למסקנה כי אין בהם כדי להסמיך את בית המשפט להטיל תנאים המונעים פגיעה בציבור כאשר חשש כזה אינו קיים כעילת מעצר. טענת התביעה כי המערער עלול להמשיך ולסכן את שלום הציבור אינה מתיישבת עם עמדתה כי אין עילת מעצר. בית המשפט הדגיש כי סעיף 33(ב) לחוק אינו מהווה גישה בדלת האחורית להשגת הגבלות שוות ערך לאלה שבסעיף 21א, החלה כאשר קיימת עילת מעצר. זאת ועוד, תנאי השחרור לפי סעיפים 33(ב) ו-44 לחוק אינם צריכים לכלול הגבלות שנועדו למנוע פגיעה נוספת בציבור בהיעדר עילת מעצר. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור והסיר את מגבלות התעסוקה שהוטלו על המערערת, והתיר לה להמשיך בעבודתה העיתונאית ללא הפרעה.