רע"א 3036/21

תקציר

בהחלטה משפטית זו נדחתה בקשת רשות הערעור, כאשר הסוגיה העיקרית נסובה סביב פרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. סעיף זה מעניק לתובע שכנגד הגנה מפני טענת התיישנות בתנאים מסוימים: אם התביעה העיקרית לא התיישנה או שלא הוגשה נגדה טענת התיישנות, ואם התביעה העיקרית והתביעה שכנגד קשורות לאותו נושא או נסיבות. תכליתה של הוראה זו היא להבטיח שוויון בין בעלי דין, למנוע תמרונים משפטיים בלתי הוגנים ולקדם צדק על ידי מתן אפשרות לתביעות שכנגד להתנהל גם אם התיישנו. במקרה הנוכחי, טרם נקבע האם התיישנה התביעה העיקרית, מה שמשאיר פתוחה את האפשרות למדינה לשמור על הגנת התביעה שכנגד. בית המשפט סירב לדחות את התביעה שכנגד בטענה שהיא חסומה בזמן, שכן החוקים אינם שוללים הגנה זו אם התביעה העיקרית עדיין עומדת בעינה. בנוסף, בית המשפט ציין כי טענות לשיהוי (שיהוי) נדחות רק לעתים רחוקות על הסף ויש לשקול אותן לאחר חקירה נוספת. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה מבלי לבקש תשובה, ולא ניתן צו להוצאות.