ע"פ 28022-01-20

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של זיכוי במקרה בו הואשם המשיב בהחזקת רימון שלא כדין. הראיה היחידה שהציגה התביעה הייתה הימצאות DNA של המשיב על הרימון והחוט שהוצמד אליו. בית משפט קמא קבע כי התביעה לא הציגה טיעון לכאורה נגד המשיב, שכן ראיות הדנ"א לבדן אינן מספיקות כדי לבסס אשמה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסברו של המשיב – כי ייתכן שנגע בחוט במהלך עבודתו – סביר ועולה בקנה אחד עם הראיות שהציגה התביעה, ועל כן יש לזכות אותו. המדינה טענה כי שגה בית משפט קמא בהסתמכו על הודעותיו של המשיב במשטרה, שלא נחקרו בחקירה נגדית, וכי מראיות הדנ"א עולה מסקנה סבירה בדבר אשמתו של המשיב. ערכאת הערעור הסכימה עם המדינה וקבעה כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו יכול לעמוד, שכן הוא מבוסס על פרשנויות משפטיות. לפיכך בוטל פסק הדין, והתיק הוחזר לבית משפט קמא להמשך שמיעת ראיות, תוך בקשה להקדים את סיומו. בפסק הדין הודגש כי לא ניתן להשתמש בהודעותיו של המשיב במשטרה לטובתו ללא חקירה נגדית, וראיות הדנ"א סיבכו את המשיב בעבירה די בהן כדי להעביר אליו את נטל ההוכחה.