ת"א 1004/02

תקציר

בית המשפט דחה בקשה לסעד שומה ולמעמד של תובענה ייצוגית לפי סעיף 338 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, וקבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח כי התמורה שהוצעה בהצעת רכש מלאה הייתה בלתי הוגנת. בית המשפט קבע כי המבקש, בעל מניות שסירב להצעה, לא עמד בתנאי הסף להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית. המבקש טען כי מחיר השוק של המניות אינו משקף את ערכן האמיתי, והצביע על הערכת שווי שערכה החברה אשר הצביעה על שווי גבוה משמעותית. עם זאת, בית המשפט מצא כי הערכת השווי נדחתה על ידי גורם בלתי תלוי והנתון החריג שלה נעדר עיגון של ממש. יתר על כן, המבקש לא הגיש כל ראיה ממשית שתתמוך בטענתו לחוסר הגינות, והמידע שנחשף בהצעת הרכש הספיק לבעלי המניות להעריך את שווי מניותיהם. בית המשפט הדגיש כי נקודת המוצא לבחינת השווי ההוגן של התמורה המוצעת צריכה להיות מחיר השוק של המניות, וציין כי טענת חוסר ההגינות של המבקשת אינה נתמכת בנתונים ממשיים. באשר לטענת המבקש בדבר "דילמת האסיר", קבע בית המשפט כי היא אינה חלה במקרה זה, שכן החוק הישראלי קובע כי בעלי מניות שיסרבו להצעה יקבלו תמורה זהה לזו של אלה שקיבלו אותה, ובכך בוטלה הדילמה. בית המשפט התייחס גם לצורך בדרישות סף בתביעות לסעד שומה למניעת התנהגות סחטנית ולשמירה על יעילות שוק ההון. בהחלטה הודגש כי בעלי המניות מודעים למגבלות החזקת מניות המיעוט ולסיכון שבמכירה כפויה, וסעד השומה מנטרל במידה רבה את חששותיהם. לבסוף, מצא בית המשפט כי המבקשת לא הוכיחה כל חוסר הגינות לכאורה במחיר הצעת הרכש, ולפיכך לא התייחסה לטענותיה האחרות של המבקשת בדבר גודלה וזהותה של הקבוצה. משכך, נדחתה הבקשה לסעד שומה ולמעמד של תובענה ייצוגית, והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין.