עמ"נ 21158-12-20

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור על החלטת הוועדה העירונית, שסיווגה את נכסי המערערת כ"קרקע תפוסה" וקבעה כי יש לשלם עליהם ארנונה. הוועדה הגיעה למסקנה סבירה כי התקיימו ארבעת התנאים המצטברים לסיווג הנכס כקרקע תפוסה לפי סעיף 269 לפקודת העיריות. בית המשפט הסכים כי הקרקע אינה חקלאית ואינה מוחזקת במבנה, וכי למערערת חזקה ושליטה מלאה בנכס. באשר לאלמנט השימוש, קיבל בית המשפט את קביעת הוועדה כי הנכס שימש את שוכרי המשנה או את המערערת עצמה, שהכינה את חלקי הנכס שלא הושכרו בשכירות משנה עבור שוכרי משנה עתידיים. טענות המערערת כי הנכס לא היה תפוס נדחו, שכן בית המשפט מצא כי אי שימוש בחלקים מהמקרקעין בתקופות בהן לא נכחו שוכרי משנה הינו מצב זמני וחלק ממהלך העסקים הרגיל של המערערת. גם טענת המערערת בדבר המבנה ושביל הגישה נדחתה, שכן הוועדה מצאה באופן סביר כי המערערת ולקוחותיה היו הנהנים העיקריים מהם. זאת ועוד, בית המשפט סירב להתייחס לטענת המערערת כי יש לחייב את הבניין במס לפי השימוש החוקי הזול ביותר האפשרי, שכן הוועדה מצאה כי טענה זו לא הועלתה בהתנגדות, דבר המהווה הרחבה בלתי מותרת של הערר. לבסוף, בית המשפט הסכים עם קביעת הוועדה כי ההתנגדות משנת 2018 לא נמסרה לעירייה במועד. החלטת הוועדה הייתה מפורטת, מנומקת היטב ומבוססת על חומר הראיות, ולא הותירה מקום להתערבות בית המשפט. המערער חויב בהוצאות העירייה.