ת"א 30919-11-13

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת על רישום זכות חכירה בחלקת קרקע בנתניה. התובעים, מתד ובעליה טביביאן, ביקשו לרשום את הזכות על שמם, אותה רכשו לטענתם מחברה שנכנסה לפירוק לפני עשרות שנים. הנתבעים כללו את רשות מקרקעי ישראל, מפרק החברה, רשות רישום המקרקעין וקריית צאנז, שהקימה מבנים על הקרקע. מנהל מקרקעי ישראל התנגד לרישום בטענה כי לחברה אין זכויות בקרקע, וכי פסק דין קודם של בית המשפט ביטל את זכויות החברה. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע כי פסק הדין הקודם תקף ומחייב, ומנע את תביעת התובעים משום שביקש לרשום זכות שפסק הדין הורה לבטלה. פסק הדין קבע כי זכותה של החברה במקרקעין בטלה, ולכן התובעים, שרכשו את נכסי החברה, אינם יכולים לטעון לזכויות כלשהן בקרקע. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענת התובעים כי לחברה זכות תקפה במקרקעין אינה משכנעת. רישום זכות החברה נמצא שגוי, שכן החברה העבירה בעבר את זכויותיה לגוף אחר. כך, התובעים למעשה ניסו לרשום זכות שלא הייתה קיימת. בנוסף, בית המשפט בחן את התנהלות הצדדים לאחר הגשת התביעה, לרבות ניסיון גישור כושל וניהול משא ומתן לאחר מכן. התובעים טענו כי המדינה ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב, וביקשו מבית המשפט לאכוף מתווה פשרה שעליו הוסכם לכאורה. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הושגה הסכמה מחייבת, וכי החלטת המדינה לסגת מהמשא ומתן, אף שהתקבלה בנסיבות חריגות, לא התקבלה בחוסר תום לב. עם זאת, בית המשפט הטיל על המדינה את האחריות לניהול משא ומתן בחוסר תום לב, ופסק לתובעים פיצויי הסתמכות בסך מיליון שקל. סכום זה כלל את העלויות שנגרמו לתובעים במהלך הליך הגישור והמשא ומתן, וכן הוצאות נלוות אחרות. רשות מקרקעי ישראל חויבה לשאת בהוצאות אלה לבדה, ואילו יתר הנתבעים זכו כל אחד בהוצאותיו. המפרק קיבל 20,000 שקל, וקריית צאנז 40,000 ₪.