בד"א 29/23

תקציר

עו"ד בני זיתונה הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בכך שלא מסר ללקוחו דין וחשבון על מצב תיקו ואי מילוי חובותיו כלפי הלקוח, בניגוד לסעיפים 54 ו-56 לחוק איגוד עורכי הדין, התשכ"א-1961 ותקנה 42 לכללי האתיקה, התשמ"ו-1986. מהעובדות עולה כי הלקוח הפקיד בידי עורך הדין את הטיפול בתיקי הוצאה לפועל משנת 1992. בשנת 2008 דרש הלקוח מעורך הדין פרטים על מצב התיקים שלו, אך לא זכה למענה. בשנת 2014 ביקר הלקוח בפרקליטות וקיבל חמישה שיקים בסך כולל של 3,300 ₪ ללא כל הסבר. לאחר מכן הגיש הלקוח תלונה לוועדת עורכי הדיו. למרות שהצדדים ניסו להסדיר את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט, ניסיון זה נכשל, ובשנת 2016 הגיש הלקוח תלונה רשמית. עורך הדין הורשע על ידי בית המשפט המחוזי ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי, בכפוף לתנאים מסוימים. עורך הדין ערער על הרשעתו ועל גזר דינו. ערכאת הערעור דחתה את הערעור על ההרשעה, בקובעה כי עורך הדין אכן כשל בחובתו כלפי מרשו. בית המשפט הדגיש את חשיבות נאמנותם ומסירותם של עורכי הדין ללקוחותיהם, את נשמת אפו של המקצוע ואת אמון הציבור במוסד לשכת עורכי הדין. בית המשפט מצא כי עורך הדין לא מסר דיווח מניח את הדעת ללקוח, לא במהלך הטיפול ולא לאחריו, והדוחות שהגיש היו חלקיים, חלקיים ומתחמקים, ולא עמדו בדרישות החוק. למרות שהלקוח ניסה למשוך את תלונתו, בית המשפט קבע כי נכון להמשיך בהליכים, בהתחשב באינטרס הציבורי למצות את הדין עם עורכי הדין ובנסיבות המקרה. עם זאת, ערכאת הערעור קיבלה את הערעור על העונש, תוך הקלה בעונש שהטיל בית המשפט המחוזי בשל השיהוי הבלתי סביר בהליכים, שנמשך תשע שנים מיום הגשת התובענה ועד למתן גזר הדין בבית משפט קמא. בית המשפט קבע כי מרבית העיכובים היו לבקשת עורך הדין או בגללו, אך איחור משמעותי חל לאחר הגשת סיכומי עורך הדין לענישה, דבר שבית המשפט לא מצא לו כל הצדקה. בהדגישו כי היה רצוי להטיל השעיה בפועל ארוכה יותר, דחה בית המשפט את הערעור על ההרשעה אך ביטל את ההשעיה בפועל והותיר את יתר חלקי העונש על כנם.