רע"ב 2112/13

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותם של סעיפים 51י(א)(1) ו-51א לחוק העונשין, העוסקים בהפסקת עבודות שירות בעקבות הרשעתו של עובד שירות בעבירה אחרת. המערערת, מדינת ישראל, טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות סעיפי חוק אלה, וכי על המשיב, שנידון לעבודות שירות אך נעצר בגין עבירה אחרת לפני תחילת השירות, לרצות את העונש המקורי במאסר. המשיב טוען כי הסעיפים הנדונים אינם חלים בעניינו, וכי למדינה אין זכות ערעור. שופטי בית המשפט העליון, א' רובינשטיין, י' עמית וז' זילברטל, קיבלו את ערעור המדינה וקבעו כי על המשיב לרצות את עונשו המקורי במאסר. השופט רובינשטיין הדגיש כי זכות הערעור אינה מוגבלת לאסירים בלבד, וכי בקשת המדינה לחופשה לצורך ערעור היא סבירה ודינה להתקבל. באשר לסוגיה העיקרית, הסביר השופט כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 51י(א)(1) היא להזהיר את עובדי השירות להימנע מביצוע עבירות נוספות, וכי פרשנותו של המשיב שוללת אזהרה זו. על פי פסק הדין, אדם שנידון לעבודות שירות ונעצר לפני תחילת השירות והורשע בעבירה אחרת, נחשב לעובד שירות על פי החוק, וחלה עליו תחולה אוטומטית של סעיף 51י(א)(1). השופטת פירטה את תכלית עבודות השירות כחלופה שיקומית למאסר, המותנית בהתנהגותו של עובד השירות, והדגישה כי מי שמנצל לרעה את ההזדמנות לשיקום לא צריך ליהנות ממנה. לבסוף, המליצה השופטת כי התביעה תדאג ליידע את הנאשמים בהשלכות של הסדרי טיעון, אך לא מצאה מחדל זה מכריע במקרה זה. השופטים עמית וזילברטל הסכימו עם פסק הדין.