ת"א 10351-04-22

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט את בקשת התובעים להגיש ראיות נוספות, לרבות הקלטות, סרטונים ותמלילים, בשלב מתקדם של ההליך. ההכרעה נסובה סביב שתי סוגיות עיקריות: האם מסמכים אלה, אליהם התייחס תחילה בתצהירו של החוקר חיים לנקרי, יכולים להיחשב כראיות, והאם יש לאפשר לתובעים לתקן את ראיותיהם בשלב זה. בית המשפט מדגיש כי עצם צירוף המסמכים לכתבי טענות או בהליכי ביניים אינו מכשיר אותם כראיה אלא אם אושר במפורש על ידי בית המשפט. התובעים לא צירפו את ההקלטות והתמלילים כראוי, ולא זימנו עדים לאימותם, ובכך הוציאו אותם מהראיות. בית המשפט מדגיש כי דרישות פרוצדורליות ספציפיות לראיות דיגיטליות, כגון הבטחת מהימנותן וזיהוי הדוברים, לא התקיימו. התובעים ניסו להסתמך על אסמכתא עמומה בתצהיר, שבית המשפט מצא שאינה מספקת. יתר על כן, על אף שהתמלילים וההקלטות היו רלוונטיים להוכחת טענות התובעים, הגשתם המאוחרת הייתה מאפסת את ההליך, ומחייבת תצהירים חדשים ועדויות עדים נוספות. מסקנת בית המשפט היא כי התרת הראיות בשלב זה תעכב משמעותית את ההליך, תכביד על הצדדים ותגדיל את ההוצאות. לפיכך, הבקשה נדחית, תוך הטלת צו הוצאות על התובעים לשלם לכל נתבע 1,500 ₪.