בג"צ 961/92

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עתירה המערערת על השעייתו של קצין משטרה, המכונה העותר, מתפקידו במשטרת ישראל. העותר, קצין חקירות באגף המיעוטים במשטרת מחוז ירושלים, הואשם במעשי אלימות במהלך חקירת חשודים שנעצרו על ידי יחידתו. חקירה בנושא הניבה ממצאים מפלילים, שהובילו את אגף כוח אדם ואת היועץ המשפטי של המשטרה להמליץ על השעייתו. המשיב, שקיבל המלצות אלה, דחה תחילה את קבלת ההחלטה עד להחלטת הפרקליטות אם להגיש כתב אישום נגד העותר. בסופו של דבר הודיעה פרקליטות המדינה למשיב על כוונתה להגיש כתב אישום נגד העותר, והניעה אותו למנות צוות חקירה שימליץ על נקיטת צעדים מינהליים. הצוות הציע להשעות את העותר, דבר שהמשיב אישר לאחר שערך עמו ראיון. עם זאת, טען העותר כי החלטת המשיב אינה חוקית, שכן היא התבססה על פקודת המשטרה תשל"א-1971, סעיף 77יב, החלה על חקירות מתנהלות, בעוד עניינו הגיע לשלב כתב האישום. בג"ץ פסק לטובת העותר, וקבע כי היה על המשיב להסתמך על פקודת המשטרה 10(2) במקום, המאפשרת השעיה על פי אופי העבירה ונסיבותיה. כמו כן, אישר בית המשפט את חוקיות ההליך המנהלי ואת הפעלת שיקול הדעת של המשיב, ודחה את העתירה תוך ביטול צו ההשעיה. השופט א' ברק והשופט מ' חשין הסכימו עם הכרעת הדין.