המ"ש 2197-04-26

תקציר

בפניי ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) בעניין בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. ההחלטה מתייחסת לבקשה שהוגשה מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס (ברירת משפט). **עובדות המקרה:** העובדות המתוארות הן כי ביום 17.1.2023, נערכה הודעת תשלום קנס (הדו"ח) נגד המשיב 1 (נסים שלאעטה), בגין עבירה לכאורה של נהיגה במהירות מופרזת. המשיב 1 לא הגיש בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק (סעיף 229(א)) ולא שילם את הקנס. **טיעוני הצדדים:** המבקש (מדינת ישראל) עתר להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, בטענה כי לא קיבל את הדו"ח מעולם, וכי יש לו טענות כבדות משקל שעשויות להוביל לביטולו, אם כי טענות אלו לא פורטו. המשיבה (המשיב 1) התנגדה לבקשה, בטענה כי הדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה והוחזר בציון "לא נדרש", ולכן הומצא כדין. נטען כי המבקש איחר באופן משמעותי ללא הצדקה. **דיון והכרעה משפטית:** בית המשפט פתח את דיונו בסעיף 230 לחוק, המאפשר לבית המשפט לקיים את המשפט גם אם הבקשה להישפט הוגשה באיחור, בתנאי שמתקיימים התנאים שבסעיף 229(ה) לחוק, או מנימוקים מיוחדים. סעיף 229(ה) דורש הוכחה שהאיחור נבע מסיבות שלא היו תלויות במבקש ומנעו ממנו להגיש את הבקשה במועד, ושהבקשה הוגשה מיד לאחר הסרת המניעה. ההלכה הפסוקה, כפי שהובאה בפסק הדין, קובעת כי בית המשפט בוחן תחילה אם קיים טעם המצדיק אי עמידה במועד, ואם לאו, אם דחיית הבקשה תגרום ל"עיוות דין". **ניתוח הנמקות בית המשפט:** 1. **העדר טעם מוצדק לאיחור:** בית המשפט קבע כי המבקש לא העלה כל טעם המצדיק את אי הגשת הבקשה להישפט במועד. הטענה המרכזית של המבקש הייתה כי לא קיבל את הדו"ח. אולם, בית המשפט הסתמך על האמור בתגובת המשיבה ועל פסיקות קודמות, לפיהן דו"ח שנשלח בדואר רשום לכתובת הרשומה של הנמען, ואשר הוחזר בציון "לא נדרש", נחשב כאילו הומצא כדין. 2. **חזקת המסירה:** בית המשפט הרחיב את הדיון על "חזקת המסירה" כפי שמעוגנת בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (וכן בסעיף 237(ג) לחוק). חזקה זו קובעת כי הודעה שנשלחה בדואר רשום ונחלוף 15 ימים מיום שליחתה, תיחשב כאילו הומצאה כדין, אלא אם הוכיח הנמען שלא קיבל אותה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. * **מניעת הנאה ממחדל:** בית המשפט הדגיש כי אין זה סביר שהמבקש יוכל ליהנות ממחדלו שלא לדרוש את דבר הדואר הרשום. * **הלכת פרפרה:** בית המשפט ציטט את פסק דינו של השופט ג'ובראן ברע"פ 805/09 פרפרה נ' מדינת ישראל, בו נקבע כי המבקש לא הוכיח כי ההודעה לא הגיעה אליו, ואף על פי כן לא דרש את דבר הדואר. * **הלכת נכבאר:** בית המשפט הפנה גם להלכת עפ"ת 5086-08-15 נכבאר נ' מדינת ישראל, שם נקבע כי התעלמות מהודעות דואר רשום, ואף סימון "לא נדרש", אינם מבטלים את תוקף המסירה, במיוחד כאשר המערער לא פנה לרשות הדואר לברר פרטים חסרים. 3. **חוסר הוכחת "עיוות דין":** בנוסף לבחינת קיומו של טעם מוצדק לאיחור, בית המשפט בחן האם דחיית הבקשה תגרום ל"עיוות דין". בהתאם להלכה הפסוקה (כפי שהובאה בפסקי דין כמו ע"פ 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל ורע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם), "עיוות דין" נבחן כמבחן הסתברותי-תוצאתי, ונדרשים שיקולים כבדי משקל וראיות עם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה. במקרה זה, המבקש לא פירט את טענותיו הכבדות משקל, ולא הציג כל ראיה לכך שהותרת הדו"ח על כנו תגרום לו לעיוות דין. גם אם היה מבקש להישפט, עצם העלאת טענה שהדו"ח לא התקבל, ללא ראיות נוספות, אינה מעידה כשלעצמה על קיומו של עיוות דין, לאור חזקת המסירה. 4. **התייחסות לפסיקות נוספות:** בית המשפט ביסס את החלטתו על שורה של פסקי דין רלוונטיים, המדגישים את החשיבות של דרישת דבר דואר רשום, הצורך בהצגת טעמים מוצדקים לאיחור, והנטל הכבד הכרוך בטענת "עיוות דין". * **הלכת חסון:** קובעת כי די בכך שחלפו 15 ימים מיום שליחת הדואר הרשום, ולא הוכח כי אי הגעת הדואר הייתה מסיבות שאינן תלויות בנמען. * **הלכת קדוש:** הדגישה כי הוכחת אי קבלת הדואר, במיוחד כאשר מדובר ב"לא נדרש", דורשת יותר מטענות בעלמא, וכי אי עדכון כתובת במרשם האוכלוסין או אי דרישת ההודעה עלולים להביא לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך. * **הלכת יוסף:** נגעת למצב של איחור ניכר בהגשת בקשה (במקרה שם להסבת דו"ח) והדגישה את הצורך בהסבר משמעותי, אחרת הדבר עלול להוביל לחוסר סוף להגשת בקשות. * **הלכת ביסמוט:** הדגישה את הצורך בפעולה מיידית במקרה של קבלת דו"ח, ואת האפשרות לדחות בקשה להארכת מועד בשל איחור בלתי סביר. * **הלכת סאלם:** נגעה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, הדגישה את הנטל הגבוה להוכחת סיבה מוצדקת לאי התייצבות, במיוחד לאור חזקת המסירה, וכי לא די בטענה שהדו"ח לא התקבל כדי להעיד על עיוות דין. **חידוש משפטי (אם קיים):** ההחלטה אינה מציגה חידוש משפטי מרחיק לכת, אלא מיישמת הלכות פסיקה מבוססות בתחום דיני התעבורה והסדר הדין הפלילי, בעיקר בנוגע לפרשנות חזקת המסירה, נטל ההוכחה הנדרש לסתירתה, והבחינה של טענת "עיוות דין". אופי ההחלטה הוא בעיקר אינדיקטיבי של קו מנחה קבוע בבתי משפט לתעבורה, לפיו נטל ההוכחה לסתירת חזקת המסירה ולקבלת הארכת מועד להישפט הוא כבד, ואינו מתמלא בטענות בעלמא או במחדל של הנמען שלא לדרוש את דברי הדואר. **מסקנה:** בית המשפט דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, נוכח העובדה שהמבקש לא הציג טעם מוצדק לאיחור, וכי ההודעה הומצאה כדין על פי חזקת המסירה. בנוסף, לא הוכח כי דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. ההחלטה מדגימה את הקו הנוקשה יחסית של בתי המשפט בעבירות ברירת משפט, הדורש מהנמען נקיטת פעולה אקטיבית כדי להתמודד עם הודעת תשלום הקנס, ואינו מאפשר לו להתעלם ממנה או ליהנות ממחדלו.