עמ"נ 7770-11-19

תקציר

פסק הדין מאפשר לערער על החלטת ועדת הערר בארנונה. בית המשפט מסכים עם טענת המערער כי הוועדה שגתה במסקנתה המשפטית מהראיות. הסוגיה העומדת על הפרק היא מחלוקת משפטית לגבי סיווג נכון של נכס עסקי מסוים. בית המשפט קובע כי אין להחליף את שיקול דעתה של הוועדה במקרה זה, שכן העובדות אינן שנויות במחלוקת ומסקנת הוועדה מחייבת התערבות שיפוטית. על פי חוק ההסדרים הממשלתיים, יש לחשב את הארנונה על פי סוג הנכס, השימוש בו ומיקומו. השימוש בפועל בנכס צריך להתאים לסיווג בצו הארנונה המתאר בצורה הטובה ביותר את השימוש בו. במקרה של נכסים ריקים, חל המבחן הדו-שלבי שנקבע בפרשת אפריקה ישראל. ראשית, על בית המשפט לקבוע מהו סל השימושים המתאימים לייעודו התכנוני של הנכס, ושנית, לבחור את הסיווג הזול ביותר מבין השימושים המותרים על פי חוק. בית המשפט קובע כי השימוש בנכסים כבתי תוכנה הוא שימוש אפשרי שאינו סותר את היתר הבנייה, וככזה יש לסווגו ככזה לצורכי ארנונה, בהינתן שזו האפשרות הזולה ביותר. החלטה זו עולה בקנה אחד גם עם המטרות של הימנעות מנטל כלכלי מופרז על הנישום ועידוד שימוש יעיל בנכסים. בנוסף, בית המשפט מוצא כי עמדת המשיב עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות, כגון ארנונה גבוהה יותר עבור נכס ריק מאשר עבור נכס בשימוש. לבסוף, בית המשפט מדגיש כי יש להעדיף את הלכת אפריקה ישראל, בהיותה התקדים המחייב, על פני כל פסיקה סותרת של ערכאות נמוכות יותר. כתוצאה מכך מתבטלת החלטת ועדת הערר, והנכסים יחויבו בארנונה כבתי תוכנה עד להפעלתם. המשיב מצווה לשאת בהוצאות המערערת, ופסק הדין יישלח לשני הצדדים.