בג"צ 5988/21

תקציר

הדיון נסוב סביב סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות למזונות ילדים במסגרת הליכי גירושין. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט וילנר ואליו הצטרפה השופטת רונן, קובעת כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעות למזונות ילדים, שכן תביעות אלה אינן קשורות באופן אינהרנטי להליכי גירושין. לדברי השופט וילנר, פסק דין שרגאי, תקדים שנקבע לפני למעלה מחמישים שנה, קובע בבירור כי סמכותו של בית הדין הרבני מוגבלת לתביעות להשבת הוצאות בין בני זוג. פסק דין זה מבטיח כי זכויותיהם העצמאיות של ילדים לתבוע מזונות מהוריהם יישארו בעינן ולא ייפגעו בהסדרי גירושין. השופט וילנר מדגיש את ההבדלים המהותיים בין תביעה להשבה לבין תביעה למזונות, המצדיקים את הגבלת סמכותו של בית הדין הרבני. מסקנת דעת הרוב היא כי החלטות בית הדין הרבני בעניין מזונות ילדים, עליהן מערערים בעתירות, ניתנו בחוסר סמכות ולכן בטלות ומבוטלות. בהתנגדותו טוען השופט סולברג כי יש לפרש את הלכת שרגאי באופן שונה. לטענתו, תכליתו העיקרית של פסק הדין היא להגן על זכויותיהן של נשים בהליכי גירושין ולמנוע מהן להתפשר על מזונות ילדים בשל נחיתותן במיקוח. לדברי השופט סולברג, לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעות רחבות למזונות בין בני זוג, כל עוד הילדים שומרים על זכותם להגיש תביעות עצמאיות למזונות בבית המשפט לענייני משפחה. לטענתו, המגמה הנוכחית, שבה נשים נוהגות ליזום את הליך הגירושין, מחייבת פרשנות רחבה יותר של סמכותו של בית הדין הרבני להבטיח שלא ייפגעו זכויותיהן. השופט סולברג סבור כי הגבלת סמכותו של בית הדין הרבני תביא להפחתת מזונות לילדים, דבר המנוגד לטובתם. דעת הרוב של השופטים וילנר ורונן מקבלת את העתירות, ואילו השופט סולברג חולק עליהן. בית המשפט מדגיש כי החלטתו מתבססת על הדין הקיים ואינה מתייחסת להסדר המשפטי הרצוי בדבר סמכותו של בית הדין הרבני בעניין מזונות ילדים.