ע"א 91/75

תקציר

פסק דין זה נובע ממקרה מורכב של חוזי מכר מקרקעין השלובים זה בזה. ראשיתו בכך שמשפחת פרץ מכרה את דירתה למשפחת כליף, שהייתה אמורה להיות משולמת במלואה עד סוף אפריל 1974. חודש לאחר מכן רכשו בני הזוג פרץ דירה חדשה ממשפחת ביטונס עם מועד תשלום דומה במאי 1974. בני הזוג ביטון, מצדם, רכשו דירה ממר גבאי, עם מועד תשלום מוקדם עוד יותר, מאי 1974. כאשר החמיצו בני הזוג קליפורניה את מועד התשלום בשל בעיות עם הבנק שלהם, התעכבו בני הזוג פרץ בתשלום לבני הזוג ביטון, שביטלו מיד את החוזה עם משפחת פרץ ומכרו את הדירה לקונה אחר. בית המשפט העליון קבע במספר נקודות מרכזיות: ראשית, כי יש להחיל סטנדרט של אדם סביר באופן אובייקטיבי בבואו לקבוע אם הפרת חוזה היא מהותית, מבלי להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של הנפגע. במקרה זה, איחור התשלום על ידי בני הזוג פרץ לא היה הפרה יסודית, שכן מדובר באיחור קצר שנגרם על ידי גורמים שאינם בשליטתם. שנית, בית המשפט פירש את סעיף 7(ב) לחוק החוזים כמחייב מתן ארכה ברורה, שצריכה להיות לזמן סביר ולידיעת הצד המפר. ההארכה הבלתי רשמית שניתנה לבני הזוג פרץ לא הספיקה. שלישית, בעוד אכיפת חוזה היא בדרך כלל הסעד העיקרי להפרה, לבית המשפט יש שיקול דעת לשלול אותה אם היא אינה צודקת בנסיבות העניין. במקרה זה, בית המשפט שקל את הצדק משני הצדדים ופסק לטובת בני הזוג פרץ, נוכח התנהגותם החרוצה וביטולם החפוז של בני הזוג ביטון. לפיכך, יש לאכוף את החוזה בין בני הזוג פרץ לביטון, והוטל על הביטונים לקיים את החוזה באמצעות העברת הדירה לבני הזוג פרץ עם קבלת יתרת התשלום. בנוסף, בני הזוג ביטון היו אחראים להוצאות המשפטיות של בני הזוג פרץ ופיצו אותם בשכר טרחת עורכי דינם.