ע"א 11270-07-11

תקציר

מסקנת השופטים היא כי אין מקום להתערב בקביעותיו ובממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שכן ניתנה להם הזדמנות להעריך במישרין את מהימנותם של העדים. קביעתו של בית משפט קמא כי טענת המערער בדבר הסכמה בעל פה של המשיב לשימוש במקרקעין אינה מהימנה נתמכת בראיות. על פי פסיקה קודמת, כדי לבסס רישיון שימוש בקרקע יש להוכיח הסכם מפורש או משתמע. המערער לא עשה כן במקרה זה. בית המשפט דוחה גם את טענת המערער כי עשה שימוש במקרקעין משנת 2000, אולם גם טענת המשיב כי שהותו של המערער הוגבלה למספר חודשים אינה מתקבלת על הדעת. מהראיות עולה כי הסדר הפשרה של המערער החל בשנת 2002 או 2003. עם זאת, המערער אינו זכאי לפיצוי בגין השקעותיו במקרקעין, שכן תקופת שהותו הקצרה אינה תומכת בטענת רישיון מכללא, מה גם שלא עלה בידו לאתר גורם מוסמך מטעם המשיב שהעניק לו רשות. זאת ועוד, הוראות חוק המקרקעין אינן מסייעות לעניינו של המערער, שכן המשיב עמד על פינוי הקרקע ופינוי כל המבנים. לפיכך, הערעור נדחה. למרבה הצער, השופטים מצרים על כך שלא נמצא פתרון דיור חלופי למערער.