ת"א 59788-06-17

תקציר

התובעים, שהם בעלים חלקיים של חלקת קרקע, הגישו תביעה לבית משפט השלום בנתניה לפירוק השותפות שלהם במקרקעין עם בעלי חלקים אחרים. במסגרת התביעה מונה על ידי בית המשפט שמאי מומחה להערכת שווי הקרקע. חוות הדעת של השמאי הפכה לבסיס לרכישת מניות נוספות במקרקעין על ידי התובעים. לאחר הרכישה גילו התובעים כי חלק מאדמתם הופקע לצורכי ציבור לפני עשרות שנים, מה שהפחית את זכויות הבנייה בקרקע. לאחר מכן הגישו התובעים תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי נגד השמאי, בטענה שהתרשלה בכך שלא גילתה את ההפקעה, ונגד רשות התכנון המקומית בדרישה לפיצוי על הפסדיהם. השופט מצא כי לא בוצעה הפקעה בפועל של אדמות התובעים, למרות כמה ראיות המצביעות אחרת. מסמכי התכנון היו שגויים ומטעים, ולא בוצעו הליכי הפקעה רשמיים. לפיכך, התביעה נגד השמאית נדחתה, שכן לא ניתן היה למצוא אותה רשלנית בכך שלא גילתה הפקעה שלא התקיימה. יתר על כן, התנהלותה לא עלתה כדי רשלנות רבתי, שהיא אמת המידה הנדרשת כדי להטיל אחריות על מומחה שמונה על ידי בית המשפט. לגבי רשות התכנון המקומית ציינה השופטת כי הטענה נגדם אינה מנומקת או מפורטת כראוי, ולכן דחתה אותה. עם זאת, השופט מתח ביקורת על הכשלים התכנוניים של הרשות ועל היעדר רישום הזכויות בקרקע. התובעים חויבו לפצות את השמאי על הוצאותיה ולשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. השופטת בחרה שלא לפסוק הוצאות לרשות התכנון המקומית, נוכח טיפולה במצב התכנוני.