ע"א 5557/95

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, שינה את זכותם של נפגעים לתבוע פיצויים בגין טיפולים רפואיים שכבר מכוסים בקופות החולים. היסטורית, לפני חוק הבריאות, ביטוח הבריאות היה וולונטרי, וקופות החולים לא העניקו טיפול חינם לפציעות הקשורות לתאונות. המבוטחים יכלו לתבוע פיצוי מלא מגורם חייב, שכלל הוצאות רפואיות, אך היה עליהם לפצות את קופת החולים. עם חקיקת חוק הבריאות, כל התושבים זכאים כעת לקבל טיפול רפואי מקופות החולים בגין פציעות הקשורות לתאונה ללא צורך בפיצויים. פסיקתו המרכזית של בית המשפט הייתה כי נפגעים אינם יכולים לתבוע פיצויים בגין טיפולים הניתנים על ידי קופות החולים, שכן אלה נחשבים להטבות מצד שלישי, קופת החולים. החלטה זו מקיימת שני עקרונות פיצוי: המזיק לא צריך לשלם יותר מהנזק בפועל, והנפגע לא צריך לקבל פיצוי כפול. קופות החולים יכולות לתבוע שיפוי מהנזיקין על הוצאות הטיפול שנגרמו להן, בהתאם למושג הסוברוגציה, בדומה לנוהג של המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, קופת החולים יכולה לדרוש החזר רק עבור שירותים קודמים ולא שירותים עתידיים, אם כי תביעה פוטנציאלית זו משפיעה על חבות המזיק. הנפגע נותר זכאי לפיצוי רק עבור טיפולים שאינם מכוסים או מכוסים חלקית בלבד על ידי קופות החולים. יש להתייחס במהלך ההתדיינות למורכבויות מעשיות בפיצול טיפולים מפוצים וטיפולים שאינם מתוגמלים, כאשר הנטל מוטל על המזיק להוכיח את הכיסוי של קופת החולים. פסק הדין מציע התדיינות משפטית יעילה או הסדרים לטיפול בעלויות רפואיות עבור טיפולים עתידיים ומדגיש את הצורך ברפורמה חקיקתית פוטנציאלית כדי להתמודד עם חוסר יעילות במערכת הנוכחית. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לדון בערעורים על הפיצויים שנפסקו לתובעים בתאונת דרכים.