ת"א 6238-07-08

תקציר

בעל נכס מושכר הגיש תביעה נגד השוכר, במטרה לפנותו. לשוכר היה חוזה שכירות מוגן, שכלל סעיף המגביל את השימוש בנכס לניהול גן ילדים. התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את תנאי השכירות בכך שאפשרה לאדם אחר, לטענת בתה, להשתמש בנכס, ולכן התובעת זכאית לפנות את הנתבעת. עם זאת, השופט פסק לטובת הנאשמים. מהראיות עולה כי הדיירת המקורית, למרות גילה המתקדם ומצבה הבריאותי, עדיין הייתה מעורבת בעסק, גם אם במידה פחותה, והוא נוהל עבורה על ידי בתה. השופטת הבהירה את ההבחנה בין מסירת שימוש לבין אישור שימוש בנכס והדגישה כי במקרה של שכירות עסקית, השוכר יכול לנהל את עסקיו באמצעות אדם אחר. עוד ציינה השופטת כי התובעת הייתה מודעת למצב במשך שנים ללא מחאה וייתכן כי הודתה. יתר על כן, החשש שהדור הבא יירש את זכות הדיירות המוגנת לא היה עילה מוצדקת לפינוי, ועל המחוקק להתייחס לכך במידת הצורך. בנוסף, הטענה כי העסק פעל ללא רישיון לא הוכחה, וגם אם כן, הנסיבות הצביעו על הסכמתו או ויתורו של התובע. התובע חויב בכיסוי שכר טרחת עורך הדין של הנתבעים, ולא נפסקו הוצאות נוספות.