ע"א 8011/07

תקציר

הערעור והערעור שכנגד עוסקים במערכת יחסים מורכבת בין מוכר נכס, קונה-לווה ומלווה בנקאי, בשלב בו הזכות החוזית לרכישת הנכס שועבדה אך טרם נרשמה. המוכרת, רומיה, מכרה את חלקה בבית לבנה אברהם ולאשתו מאירה בשנת 1994, אך לא קיבלה את מלוא התשלום עבורו. בני הזוג נטלו הלוואות מבנק באמצעות הבית כבטוחה, ורומיה גם חתמה על מכתבי התחייבות לבנק. הבית כמעט הכפיל את גודלו לאחר שיפוצים שמומנו על ידי ההלוואות, ובני הזוג עברו לגור עם רומיה. בהמשך הפסיקו בני הזוג לפרוע את ההלוואות, מה שהוביל את הבנק לנסות לממש את המשכון. רומיה ניסתה לבטל את הסכם המכר זמן קצר לפני פטירתה בשנת 2002, בטענה שבני הזוג לא שילמו לה, ונכדיה, המערערים, ירשו את הבית על פי צוואתה. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי הסכם המכר נותר בתוקף, כי רומיה לא ביטלה אותו, וכי הבנק רשאי לרשום משכנתא ולפרוע את חובם של בני הזוג. המערערים טענו כי ההסכם הופר וכי הבנק פעל בחוסר תום לב, אך בית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאים העובדתיים. באשר לערעור של הבנק, השופטים היססו לאפשר לבנק לפרוע את הנכס ישירות ללא רישום משכנתא, כפי שנקבע בפסקי דין קודמים. השופט הראשי, השופט רובינשטיין, הביע אי נוחות מהמצב המשפטי הקיים, הגורם לסיבוכים ולעלויות עסקה גבוהות, וקרא לבחינה מקיפה של הרשויות הרלוונטיות, תוך שהוא מציין כי הבנקים מעבירים עלויות אלה לציבור. שני הערעורים לא צלחו בסופו של דבר, ובני הזוג חויבו לשלם את הוצאות הבנק. השופט מלצר והשופט הנדל הסכימו עם החלטת השופט רובינשטיין.