ת"א 25007-11-10

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעת פיצויים בגין הפקעת קרקע בנצרת עילית. הקרקע הנדונה, גוש 17532 חלקה 31, המשתרעת על פני 19,578 מ"ר, הופקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943 לצורך פיתוח עירוני. התובעים, שהיו בעבר בעלי מחצית הזכויות בחלקה, תבעו פיצויים מהנתבעת, מדינת ישראל. על פי הודעת ההפקעה משנת 1976, ייעודה של החלקה נקבע על פי התכנית המנדטורית תקפה/50/42/RP. בית המשפט קבע את העקרונות להערכת הפיצוי, לרבות חישובו לפי שווי השוק במועד הקובע, הוספת שערוך לפי החוק המתקן והחלת חוק פסיקת ריבית והצמדה. נושא המחלוקת העיקרי היה שווי הקרקע המופקעת. התובעים הציגו חוות דעת מומחה להערכת שווי הקרקע ב-143,085 לירות ישראליות, ואילו חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת העריכה אותה ב-78,312 לירות ישראליות. בית המשפט העדיף את חוות הדעת של הנתבעת, מצא אותה יסודית ומבוססת, וקיבל את הערכת השווי הנמוכה יותר. חוות הדעת של התובעים הייתה שגויה, הסתמכה על אמירות כלליות ולא על ראיות ספציפיות, ולא הציגה עסקאות דומות. בנוסף, הדגיש בית המשפט את עדיפותה של שיטת ההשוואה בשיקוף המציאות הכלכלית של שווי הקרקע. מאחר שחוות הדעת של הנתבעת נקטה בשיטה זו ותאמה את הפסיקה הרלוונטית, היא נבחרה על פני זו של התובעים. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי התובעים זכאים ל-78,312 לירות ישראליות כפיצוי בגין ההפקעה, שיותאמו בהפרשי הצמדה וריבית.