עש"מ 9223/02

תקציר

המערער, מורה במקצועו, הורשע בעבירת משמעת לפי חוק שירות המדינה (משמעת) בגין תקיפת תלמיד. הוא ערער על ההרשעה, בטענה שחלפה תקופת ההתיישנות בת השנתיים. בית המשפט העליון פסק נגד המערער בקובעו כי תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר נודע לרשויות הרלוונטיות על ביצוע העבירה, ולא ממועד ביצוע העבירה. ידע על חקירת משטרה אינו מספיק; לרשויות חייב להיות מידע שיכול לשמש בסיס לתלונה. עוד טען בית הדין כי הרציונאלים העומדים מאחורי דיני ההתיישנות המשמעתיים והפליליים שונים, כאשר הראשון מתמקד בשיהוי. לפיכך, התקופה שבין סיום חקירת המשטרה לבין תחילת המשפט הפלילי אינה נכללת בחישוב ההתיישנות. בית המשפט הוסיף ואישר את ההרשעה על יסוד סעיף 61ג לחוק, שכן המערער הודה בעובדות. עם זאת, העונש התקבל באופן חלקי, ואפשר למערער להמשיך ללמד ולבצע תפקידים מנהליים מוגבלים בבית ספרו הנוכחי. הערעור לא השפיע על נזיפה, הורדה בדרגה או איסור קידום במשך שלוש שנים. בעיקרו של דבר, בית המשפט העליון דחה את הערעור על ההרשעה אך קיבל חלקית את הערעור על גזר הדין.