עב"ל 41827-03-12

תקציר

בית הדין החליט לדחות את הערעור על יסוד פסק דינו של בית הדין האזורי בתיק שעסק בהכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה". בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין סביבת עבודתה של המערערת לבין מצבה הרפואי, ועל כן נדחתה תביעתה. הערעור נדון על סמך תקדים פרשת סיטרוק, אשר התווה את כללי המקור לבחינת תביעת נזקי עבודה באמצעות מיקרוטראומה. על פי פרשת סיטרוק, על המבוטח מוטלת החובה להוכיח קשר סיבתי בין תנאי עבודתם לבין ירידת ערך, לצד בירור מנגנון המיקרוטראומה ומידת ההשפעה של תנאי העבודה על הירידה. נטל ההוכחה מחייב את המבוטח לבסס סבירות של מעל 50% לקשר סיבתי. במקרה זה, חוות הדעת של המומחים שהובאו בפני בית המשפט הגיעו למסקנה כי מצבה של המערערת נבע מספונדילוליזיס, מחלה התפתחותית, ולא מסביבת עבודתה. עוד ציינו המומחים כי השפעת תנאי עבודתה על ירידת הערך שלה הייתה מינימלית. יתר על כן, חוות הדעת של המומחים העמידו את שיעור ההשפעה של תנאי העבודה על כאבי הגב של המערער על כ-20% לכל היותר. בית הדין הבהיר כי קביעת שיעור ההשפעה היא איכותית, ומצביעה על "השפעה משמעותית" של תנאי העבודה על תחילת הירידה. מכלול חוות הדעת של המומחים לא תמך בהשפעה משמעותית כנדרש. בית המשפט התייחס ודחה גם את תלונתה של המערערת בדבר אי שקילת חוות דעת מטעם המומחים מטעמם. פסק הדין חיזק את החלטת בית הדין האזורי ואישר כי לא הוכח קשר סיבתי בין סביבת העבודה של המערערת לבין מצבה הרפואי. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות המשיב, בסך 3,000 ₪, בתוך 30 יום.