רע"א 259/99

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת בין הדיירים (המשיבים) לבין בעלי החנויות (המערערים) בשאלה האם יש לסווג שטח מסוים בבניין כרכוש משותף של כלל הדיירים או כחלק מחנות המערערים. בית המשפט העליון קבע כי השטח צריך להיות רכוש משותף, ותמך בבקשת הדיירים לסווג את שטח העמודים ככזה. בית המשפט הדגיש את חשיבות המודעות של הרוכשים לזכויות הקניין המשותף בעת רכישת דירות, כמפורט בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973. בית המשפט קבע כי כל שינוי ברכוש המשותף חייב להיות מצוין במפורש בהסכם המכר, הדורש את הסכמת כל הדיירים, שלא הושגה במקרה זה. בית המשפט התייחס למסגרת הפרוצדורלית ואישר כי היא ראויה בהתחשב בכך שהעובדות פשוטות, העניין אינו מחייב בירור עובדתי מורכב, ויישוב הסכסוך בהקדם הוא חיוני לרישום הנכס כבית משותף. בנוסף, צוין כי למרות שהמערערים סיפחו פיזית את השטח לחנותם, הוא נותר רכוש משותף בשל היעדר ההסכמה הנדרשת. בית המשפט דחה את טענותיהם הפרוצדורליות והמהותיות של המערערים, לרבות טענות לאי התאמה פרוצדורלית, חוסר מעשיות של ההחלטה והתיישנות. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא, שהכיר באכסדרת העמודים כרכוש משותף, אישר את ההגנה על זכויות השוכרים לפי חוק המכר, ודחה את הערעור, תוך שהוא מטיל גם הוצאות על המערערים.