עמ"נ 24194-12-13

תקציר

פסק הדין דן בשתי סוגיות עיקריות. ראשית, האם ערעור החברה למינהל הארנונה בעניין חובות ארנונה על נכסים מסחריים הוגש במועד. בית המשפט מסכים עם החלטת ועדת הערר כי הבקשה לא הוגשה במסגרת הזמן הקבועה, ועל החברה היה נטל ההוכחה לשכנע את בית המשפט אחרת, דבר שלא עשתה. עדויות נציגי החברה היו מתחמקות ולא משכנעות, וקביעותיה העובדתיות של הוועדה היו סבירות ומעוגנות בחומר שהוצג. יתר על כן, גם אם טענת החברה כי לא הייתה מודעת לחובות עד להגשת התביעה, בית המשפט מסכים כי דוקטרינת הבטלות היחסית צריכה לחול במקרה זה, ואין בהיעדר תגובה מצד מנהל הארנונה כדי לשלול את החוב. שנית, פסק הדין דן בסמכותה של ועדת הערר לדון בערעורם של בעלי המניות בחברה. על פי החוק, רק מי שחייב בתשלום ארנונה יכול להתנגד, ובמקרה של נכסים מסחריים, מדובר בדרך כלל בעלי השליטה. מאחר שהעירייה לא נקטה בפעולות אכיפה נגד בעלי המניות ובחרה להגיש תביעה כספית לבית המשפט, בעלי המניות לא חויבו בתשלום החוב, ולכן לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בעניינם. בעלי המניות יכלו להתמודד עם כל טענותיהם בהליך המשפטי המתנהל בבית המשפט. לפיכך, החלטת ועדת הערר בעניין בעלי המניות בטלה, שכן היא ניתנה ללא סמכות חוקית. סיכומו של דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו, והמערערים נושאים בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורך הדין בסך כולל של 20,000 ₪.